את בת 19 ועדיין, רק מילים גורמות לגופך להתנועע, לחדור
לתוכך.

כבר מגיל צעיר עטפת את עצמך בשתיקה, היית יושבת בצד בזמן שכולם
צוחקים, מדברים... את עם הספר ביד מחייכת, לפעמים ממבוכה של
מילה.
רואה את החולשה שנראת בעיניי אחרים כגדולה, של אלו שיש להם
תמיד מה לומר, מקנאת קצת בחופשיות, בזרימה שהם שוחים בזמן שאת
מוציאה בקושי מילים, חיוכים מאולצים.
כ"כ רצית לשחות איתם, אבל משהו חסם תמיד שם.
ועם השנים עדיין חיפשת חיבה נסתרת במילים, משהו שיגרום להרגיש
שייכת, לא שונה...
ביטלת גיחוכים וזלזול מתוך בושה, ובפנים, משהו כבד מתכלה לאט
לאט.
כל אות חיבה כבר קראת מתוך הספר, המילים נהפכו למגדלים.
הכל היה צפוי, כי את הקסם חיפשת בחיים.


וזה נהפך לחלק ממני, ההתיחדות שלי היא לא עם בשר ודם אלא עם
תאורים נוגים של גבר ואשה מתעלסים, נוגעת רק בדפים שנהפכו
לאשליה בחיים.