היום שבו השלום סוף סוף הגיע,
היה יום יפה.
השמש צייצה,
והציפורים זרחו,
האמהות הלכו לגן,
והתינוקות, כרגיל,
טרודים בחליפות העסקים המיניאטוריות שלהם,
התניעו את המכוניות ויצאו לעוד יום עבודה עמוס.
היום שבו השלום סוף סוף הגיע,
היה יום ורוד.
האנשים כבר חייכו ברחובות,
מדלגים בין שלוליות.
ואני מצאתי אהבה חדשה,
והוא היה פשוט נפלא.
ראש הממשלה הפסיק לשקר,
ונהגים קיבלו דו"ח - על נהיגה איטית מדי.
השלום יצא לרחוב,
וחש שכולם מאושרים גם בלעדיו.
הוא הרגיש בודד, נעזב
הוא רצה לצעוק: "צומי! אני רוצה צומי!"
אבל לא נעים, המוניטין, המוניטין.
והוא רצה לצעוק: "אני פה, תראו, סוף סוף הגעתי!"
אבל קולו נאלם פתאום, מרוב משא ומתן הוא נעשה צרוד.
ואנשים עברו על פניו, כאילו היה בלתי נראה,
ואת הירייה הראשונה שדפק בראשו - שמעו כולם.