נערה שלי קמה ליום חדש, אני כבר ער ומוכן לכל, שותה נס קפה
ומחכה למשב רוח הבא, כל חצי שנייה בא משב שלם, מערכת שלמה של
זרמים ורוחות. ואני? רענן מהיום שהפתיע אותי בשנתי ובן ערובה
לרוח ולעשבי המדבר המתעתעים. נערה שלי פוסעת לכיווני, מתקרבת
אלי על רקע נצחונו האדיר של הטבע, אומנותה של הבריאה ו"חושה"
רעועה שמסרבת לנפול. ואני? רוצה להיות כמו הבריאה, נשגב, אדיר,
יציקת אדם! מרגיש כמו ה"חושה" (לכל היותר...), נערתי פוסעת
וחולפת על פני במין חיוך בטוח בעצמו של  "אני באתי לכאן לשתות
נס קפה, לא יעזור לאף אחד כלום". אז היא שואלת אותי לשלומי,
מציינת שעתה בוקר, המרגש טוב ומי לעזאזל זה שייבה? אח"כ היא
קראה לי בולי, שתיתי עוד שלוק של קפה, הבטתי למשך שניה בנצח,
ואז דיברנו על השלשולים שלה אתמול בלילה ועל איך זה שכמעט ארעה
לה תאונה. "הלילות קשים" היא הוסיפה, "כמו הימים" טענה באזני
שהקשיבו לכל פרט ולא יכלו שלא להקשיב גם לרשרוש הגלים שמגיעים
במקביל, סחוטים ממסעם הארוך אל החוף ומשליכים כל עול. בגופי
החסון הגנתי על נערתי מפני החור הנורא, החור בדפנה, הדפנה
השמאלית, של "החושה" האחרונה מהסוף, החור ממנו נושבת הרוח,
אותה רוח מזרחית מערב הסעודית, בתנועות קצובות, בתדירות משתנה
(אני ספרתי כל חצי שניה), בעוצמות גדלות והולכות. נערה שלי קמה
ליום חדש, שנינו ערים. הפשוט בזמנו הייתה התשובה למורכב ותגידו
לי שאנחנו לא מתהלכים בגבהים. שיקום בן זונה אחד ויגיד? הגיע
לי נס קפה נוסף, שוקראן. בקשר לתשובה, היא שמורה לאלוהים...