הימים עברו, עונות חלפו, מסעותיי בארץ יהודה נסתיימו להם כך
ללא הודעה מוקדמת או התראה, בינתיים חזרתי חזרה למפעל הידע
והאשליה. חזרה לשומרים, למעלית , לחנייה, לקפטריה, לאולמות,
למזכירויות ולריחות. חזרה להלם, חזרה לשבלוליות, לבית הצב,
חזרה לעצמי מתהלך הלום ומתבונן בין הבריות ומסביבי המוני
עוברים ושבים. מסדרונות האקדמיה הכ"כ קרים, היכן שהידע זורם
בקירות ובפירים, זורם בקצף שצף וחולף על פני, מלמעלה למטה
וממני והלאה... בחזרה למפעל הידע והאשליה. חזרתי ללא כרטיס
חניה, חזרה למדשאה הירוקה ביום קיץ חמים, בהר שממנו צופים אך
רובינו לא מוצאים. נותנים שלוש שנים, נוסעים, חוזרים, באים
והולכים, נכנסים לשיעור, מתיישבים בכתה. "מעבירים פה חומר טוב"
אמרה הנערה שלידי התיישבה ואת עיניה בי שלחה ואת עצמה שאלה זו
הוא או אני? "מה אתה עושה כאן ובכלל?" זה לא בשבילי, אז בטח לא
בשבילך, אתה צריך לפצח מסגרות, לפרום מוסכמות, להשתעשע עם
הנורמות, להפנות ליומיום את הגב, לכבוש את השגרה, לחייך בבוז
לברור מאליו ולנודע, להציב לעצמך ת'מטרה, להגדיר ת'משימה. אל
לך לפחד מהבאות, תכיר בעובדה שאתה כאן וקיים, תודה לבורה עולם,
לא להתהלך כשוטה בנתיבי המוסדות שנוסדו בכדי למסד ת'מציאות,
לתקן ת'תקנות, לסדר ת'עניינים, שהידע לא יברח ועמם המשרות
המעוטרות של המרצים, הבכירים ושלל המכובדים שמתבסמים מעצמם
ומחשיבים את השולי ומאדירים את ה"אני", של עצמם, לא שלכם, בטח
לא את שלי, ואני? חלילה אינני מזלזל, לא בידע, לא בסקרנות, לא
בלימוד וגם לא בתובנה. אמנם קטונתי אך יודע אני שהידע מצוי
בכל, בתוכנו, בערינו, בשדותינו, באבנים ובצמחים, בספרים
ובשירים, אצל מושיק השכן, דוד הסנדלר, גרישא הזקן, אצל הדוד
מפצאל, אצל הילד, החנווני והרוכל. אין מונופול על הידע, גם לא
על המוח, ידע הוא כוח וכוח משחית. אם הברירה היתה פתוחה לרווחה
אולי הייתי בוחר בתום ובפשטות, במחשבה הבהירה נטולת הפניות
והטהורה, בסקרנות גרידא ולא, לא בהשכלה הגבוהה. אם הייתי משכיל
לבטח הייתי כסיל, אולי התובנה צריכה להגיע עם הגיל, אולי זה
פשוט עניין אישי, אולי רק אני מעדיף מוסר בסיסי וכבוד הדדי בין
הבריות על פני טכנולוגיה קרה וסלולרי עם מצלמות. אולי זה רק
אני שמרגיש בניכור, אולי זה רק אני ואיחרתי לשיעור... אולי
השיעור הוא זה שלא הגיע בזמן ובמקום. בכלל לא באתי להסיט או
לבקר, רק רציתי לתאר, להראות שאני ער, רציתי לכתוב את שאני
מרגיש כשאני חוצה את הכביש ועובר ת'בידוק ומראה תעודה ועולה
מדרגה אחר מדרגה ומביט במראה שנשקפת מדלתות הכניסה ושואל את
עצמי בכנות מהי המטרה? מהו העניין? מי נגד מי? בעד מי או מה
אנחנו היום? שאלתי כל זאת את עצמי בתמימות מוחלטת ובדעה צלולה
שאינה נשלטת ולטעמי מספיק ברורה ובהירה. לפתע אותה נערה, בהירת
עיניים מולי חלפה ולידה אחת נוספת בחולצה צהובה וגם איש עם
קלסר שלשיעור מאחר ולעצמו בטח אומר שמשהו בפנים קצת סותר, אולי
זה הלהט והזיק שחסר, והנה בחור נוסף שפניו עוטים  משקף ולבטח
גם הוא ממהר, ההיא מהצד השני לא נראית לי בשיאה וגם ההוא שלידה
לא נראה ככוכב שזוהר. עולה בי שוב ושוב המחשבה, שמלווה בידיעה
שמשהו בממלכת דנמרק העלה עובש מזמן, הפסקנו לשאול את עצמנו
לאן? מוכרים לנו עתיד מזהיר וקריירה לחיים תמורת סכומים
שנלווים בחמישה אפסים. מכללות בשלטי חוצות ורמזורים
ואוניברסיטאות מגניבות שמפורסמות ע"י דוגמניות במגזינים
ומקומונים. "הכל היום זה עסק" אמר לי חבר, כך עובד השוק הוא
טוען וחוזר ואומר וחוזר... ואם הכל זה שוק והידע הוא מוצר, אם
חיינו הם עסקת חבילה למכירה, היכן מקומה של האוטנטיות והנשמה?
למה אני לא היחיד שמשהו מריח לו מלאכותי, אולי זה רק אני, אולי
אני שרוט, חופר לשווא, נביא שקר ובור, אולי זה קשקוש גמור, את
זה כבר תחליטו אתם כשיוצא לכם להביט במראה, אתם שם בחדרי
המדרגות ואתם בספריה. החלום שלכם הוא הסיוט שלי, האמת העירומה
ניצבת מולי וקוראת לי להניח לכל, כל הג'ז הזה של המילים
שממולמלות ומשורבטות כאן ועכשיו איננו חיוני, תיתן לעניינים
להתנגן, תזרום ביובל שלך ואולי אז תגיע לנהר אחר וכשתתעורר.
מסביבך הכל יהיה אמיתי, אמיתי ביחס להזיה הסובייקטיבית שמהווה
את הפרספקטיבה שלך וגם את שלי כי שנינו אחד. עכשיו אני ער
מתמיד, כרגע אני חד, אינני מרגיש יותר לבד, שימשך כך לעד, שלא
אמעד, שאראה את הדרך , שיגיע האות, שאראה במו עיני ת'תמורה, את
הניירות לאשפה, ת'צרכים לאסלה. להוריד את כל הכאוס הזה במימי
הסנטריה האנושית ולחזור על הפעולה בשנית.
חזרתי למפעל הידע והאשליה, ללא כרטיס חנייה. אולי הולכתי שולל
את עצמי ואתכם, אולי המציאות קצת השתנתה. ירדתי במדרגות לכיוון
היציאה, פסעתי בגנים ובשבילים המטופחים של הידע והציונים,
ספגתי חוויה ונפלטתי החוצה, נטול סדר, היגיון או תשובה.

"...Dont follow leaders watch the parking meters"