כלום.
משהו.
משהו קטן. קטן מאוד. לא קיים אפילו, אבל קרוב. קרוב מאוד.
מתגלגל ונערם בתנופת האיניות האמהית, צובר גרגירים של קיום
גולמי ומחוספס. כמו גוש אבק שתקוע בגרון. האור רץ פעם ראשונה.
מחליק בצינורית מוסווית בתוך הכלום הגדול, לאן תגיע, לא ידוע.
נתיבי מסלולה וייעודה קבועים מאז ראשית כל הזמנים והסיום, ורק
העכשיו טובע בערפל סמיך של אי וודאות, חמימה, נעימה, ממכרת.
קח אוויר, הכנס ככל שתוכל. התענג עליו. ועכשיו שכח אותו. הוא
אינו נחוץ להגשמת המטרה, רק מפריע או לא מועיל. לעוף, לצוף, זה
לא חשוב. העיקר לצבור תנופה. פור קטן על החיים עצמם. הלאה לשם,
גן עדן או בן הינום, וואלהלה, זנדו או האולימפוס. אולי עוד
נשארה פיסה קטנה של כלום, נמתח אותה על המסגרת בתחושה של
אלוהות.
עבר.
הייתה זאת רק תחושה, שקר מתוק ורווי צוף, אחותה התאומה של
ההוויה ז"ל. תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים. החושך הוא קר
ומנים. הדונג קשה והכנפיים כבדות כמו אבני צור שחורות שאינן
מתחככות ואינן מתיזות ניצוצות. הזיכרון עלוב כמו העבר, תמיד הד
קלוש, רפוס, מנומנם, אך בעיתות מצוקה מסתפקים במה שיש.
ממחזרים את הרגש, את התחושה, את הידיעה. ONCE IS NOT ENOGH.
שניה של מתח, האם יבוא הפחד? או שלא. ביום בוא לא נהיה בספק,
נמות בבטחוננו.
שלום רב שובך מוזה נחמדת מארצות השחור אל חלומי. הזמן קרב,
האור זורם, השלד עוד מעט נשלם. מילה רק חסרה פה להשלים את
הבריאה. אי אפשר להגות במה שלא ניתן להגייה. אהבה, נקרא לה,
אהבה. שם קסמים של לחש קדמוני מסחרר.
אחד ועוד אחד שווה אינסוף ומשם לא רחוקה הדרך. המרכז כבר קיים,
לא יחלוף זמן רב והנה באים השוליים, קשר ועוד קשר, פרימה אחר
פרימה, תקומה, תאוצה ומשם אל הנצח. טור הנדסי גורף וסוחף, מאחד
לכמה, מכה להרבה, מהרבה להמון, מליון, טריליון, עולם ומלואו!
עצור! הבנאליות היא אויב נאמן, אישה רכה וחמימה המנצלת את רגעי
האופוריה להרדמה והתעלקות. יש ללחוץ בעדינות על קנה הנשימה. זה
כואב, אין ברירה, אחר כך שוכחים.
ואז שוב, מההתחלה. יהיה אשר יהיה.
לו רק היינו יודעים מה טומן לנו הנצח הבא.
|