ואת כנראה לא תדעי...
לא תביני,
שכשאני פה איתך
העולם מסביבי כאילו נצבע
בצבעי הקשת.
השמש זורחת מעליי,
כשאני תחת קורת גגך.

אני כאן,
מקשיבה לסיפורייך,
לאהבותייך,
שהיו, ואינן איתך עוד.
מקווה שאולי יום אחד אני אזכה
להיות חלק מסיפורייך אלה...

את משגעת אותי.
בכל גופי עובר לו מין רטט
שכמו בא להוציא את נשמתי ממני והלאה
כשאת שמה ידך בידי...

אמרתי לך שאני מפחדת ממך,
כשבעצם,
האדם היחיד ממנו אני מפחדת,
הוא אני.
עצמי.



בואו לא נכנס לתגובות כמו "למי השיר נכתב, למה, כמה, מתי"
וכו'... בקצרה אני אספר שהוא נכתב לאחר שיחה מעניינת מאוד עם
כמה חברים... תגובות אחרות יתקבלו בברכה ושמחה..
תודה...