הלכתי בערב, ברחוב צדדי וריק מאדם. היה קצת קר. הרכנתי את ראשי
נגד הרוח, וכשהרמתי אותו ראיתי אותה הולכת.
היא היתה כל כך יפה, הרוח משחקת בשיער החום בהיר שלה, שגלש אל
מותניה, ועיניה האפורות מנצנצות. כתפיה היו חשופות, ורק צעיף
דק עטף אותן. באותו רגע שכחתי הכל, רק ראיתי אותה הולכת
בקלילות, והכל סביבה התערפל למין צבעים חיוורים. באותו רגע
רציתי אותה כמו שלא רציתי דבר בחיי, מוחי התרוקן ומילאה אותי
ידיעה אחת; אני חייב לגעת בה, אני חייב שהיא תהיה שלי.
לא חשבתי מה אני עושה, ומצאתי את עצמי הולך אחריה ברחובות
השוממים. אחרי דקה בערך היא הבחינה בי, וטפיפות רגליה על הקרקע
נהיו מהירות יותר. גם אני מיהרתי את צעדיי. לא יכולתי לשאת את
המחשבה שהיא תתרחק ממני.
היא שלחה אלי מבטים מהירים, מפוחדים, ואז החישה את צעדיה עוד
יותר. זיהיתי את המבט הזה, מבט החיה הרדופה, שראיתי אצלה פעם -
כשעוד היינו בגן הילדים יחד - כשאבא שלה הרים עליה יד. אני
זוכר שאז, כשהייתי ילד בן חמש, קפצתי להגן עליה ונשכתי אותו
בירך. כמה ימים אחר כך היא עזבה, ולא ראיתי אותה מאז עשרים
שנה, עד הלילה, אך מיד זיהיתי אותה.
עכשיו היה לי קשה לשאת את המחשבה שאני מעורר בה פחד, אז
התרחקתי קצת. היא פנתה לאחת הסמטאות, ואני פתאום הבנתי שאני לא
יכול לתת לה להיעלם לי. התחלתי לרוץ לכיוון הרחוב שבו היא
נעלמה, ושוב לא היה אכפת לי הפחד שלה, רק רציתי לגעת בה.
הנה, הבחנתי בה. היא רצה בפראות לכיוון השני, צעיפה נשר ממנה
ותיק הצד נתלה מידה ונחבט על רגלה.
המשכתי לרוץ, וצמצמתי את המרחק בינינו משניה לשניה. לפתע היא
כשלה בנעלי העקב הגבוהות, והתרסקה על המדרכה.
המשכתי לרוץ, והגעתי אליה. היא ניסתה לזחול הלאה, להתרחק ממני,
לעמוד על רגליה.
רציתי להגיד לה "זה אני, את לא זוכרת אותי?"
אבל כשתפסתי בידה והרגשתי את חמימות העור שלה, כל מה שיצא מפי
היה "למה את מתרחקת ממני? אני לא אעשה לך כלום... אני לא אפגע
בך..." התנשמתי בין מילה למילה, מנסה לחזור לקצב הנשימות הרגיל
אחרי הריצה.
היא צרחה, וניסתה להתרחק ממני. לפתע הרגשתי כעס. למה היא לא
מבינה?! משכתי אותה אלי, בידי האחת אחזתי את שתי ידיה, ובידי
השניה הידקתי אותה אלי וניסיתי לפתוח את חולצתה.
היא המשיכה לצרוח, אבל מהרחוב השקט לא עלתה כל תשובה. פחדתי
שמישהו ישמע, שמישהו ירחיק אותה ממני, אז גררתי אותה לגן
משחקים, והשכבתי אותה על הספסל.
המשכתי לפתוח את כפתורי חולצתה, והיא הפסיקה לצרוח והתחילה
לבכות. הדמעות שמילאו את עיניה האפורות המסו אותי, ופתאום
קלטתי מה אני עושה. שחררתי אותה, וכשלתי אל הרצפה.
היא קמה על רגליה, הדמעות עדיין זולגות על פניה, וניסתה לסגור
את חולצתה. היא פחדה להתרחק, שלא אכאיב לה.
רציתי לומר לה "אני מצטער, אני אוהב אותך, תמיד אהבתי אותך."
אבל מה שהצלחתי לומר היה "לכי, אני לא ארדוף אחריך."
במהירות היא אספה את תיקה ורצה משם. הרוח משכה אחורה את הריח
שלה, אותו הריח המתוק שהציף אותי דקות מספר קודם, ושהציף אותי
כשישבנו בבית העץ, כשבאה לגן אחרי השעות של לחזור הביתה, ואמרה
שהיא מעדיפה להישאר איתי.
אני לא יודע כמה זמן ישבתי ככה, אבל אחרי נצח קמתי והלכתי
הביתה.