חושך עכשיו, ופסי ההפרדה שעל הכביש חולפים מהר, מאוד מהר,
משיקים לארבעה גלגלים. האשליה האופטית מלמדת שזה בכלל קו הפרדה
רציף, אך זו דרכן של אשליות, וכך גם של ספקולציות זולות.
הרמזורים, כולם ירוקים פתאום או שלפחות כך נדמה לי, וברקע ניק
דרייק לוחש בגרון ניחר על אישה שפעם אהב.
לפני טסה מונית ישנה עם צבע מתקלף ושלט ניאון מזמזם. "מוניות
סאן רמו" אני קורא בקושי רב. אני מצליח רק להתמקד באורות
האחוריים שלה שמתחברים לפס אור אדמדם, כמו סטיקלייטים של מכוון
מטוסים על המנחת בג'יי אף קיי. כמה עייף. פיקח כן, אבל לא
מצליח להשאר צלול.
חושך עכשיו, ופסי ההפרדה שעל הכביש חולפים מהר. אני מקווה לא
לעשות תאונה היום, כי זו באמת סוג של קארמה רעה. אני לא יכול
להפסיק לחשוב עליה, על הקול המכשף הזה. בחורה כל כך יפה, כל כך
מוכשרת. נדבקתי, והחולשה מבעבעת מהבטן. ניק דרייק שותק ונותן
לגיטרה האקוסטית לשיר בשביל שנינו. הוא בוודאי בהפסקת סיגריה
של -בין- הבתים, מנצל הפוגה קצרה בשביל לנשק את הפילטר ולשאוף
מלנכוליה בניחוח עופרת. זה הרגע שאתה כועס על עצמך שצקצקת בחצי
חיוך מלגלגל על כל אותם נודניקים עלצים שמדקלמים שירי שמאלץ
דביקים, ועוד שרים את מעברי הגיטרה בין הבתים בזיופים קלים,
ומחייכים באוויליות כעודד מנשה שיכור בכל פעם שהחברה מצלצלת.
הרגע בו אתה משנה צד ומרגיש שהבנת בדיוק על מי נכתב  אותו שיר
אהבה שאתה מכיר, הוא קיבל כתובת ופנים. במקרה שלי, בעיקר קול.
כשאתה נוהג בלילה על כביש מונוטוני להחריד, אין זה חכם להתעסק
במחשבות מיותרות, ועל אחת כמה וכמה בעניינים רגשיים. ואני אף
פעם לא הייתי טיפוס מבריק. אז אני שוב ממצמץ וממקד את אישוני
באורות האחוריים של המונית, שלא מתחשבת בסוגיה ונעלמת לאט לאט
מהאופק. "איזה פרח אפשר לתת לילדה שחיה בתוך גן בוטני?" חושב
לעצמי. בטוח שגם ככה היא מתקשה להשאר פיכחת אל מול כל הצוף
המשכר אותו היא נושמת יום יום. ובכלל, מה הסבירות שהיא לבד, אי
שם  באדנית שלה?
אני מהרהר בחצי חיוך וניק מצטרף לגיטרה הנוגה וחושב שאני חושב
יותר מידי. אני זוכר שמישהו ממש חכם אמר לי פעם לעשות בכל יום
דבר אחד שמפחיד אותי. כשראיתי אותה הערב בהופעה, נזכרתי שהיום
עדיין לא קפצתי מצוק, גם לא נאבקתי בכריש. אפילו לא הלכתי עם
שרוואל צהוב בלב רמת אליהו. האופציה היחידה שלי להשאר אמיץ
במידה זו או אחרת היתה לגשת אליה. "חבל שאני לא ג'ימי הנדריקס,
או דיקנס, או אפילו פאקינג חיים הכט" חשבתי לעצמי באותו הרגע.
בחיוך הכי שרמנטי שלי ניגשתי אליה והתוודעתי בלב מלא שאני אוהב
את הקול שלה. לומר לה שאני מכיר אותה ולא מכאן. מכיר, מהפעם
שהגישה לי סאוט'רן קומפורט באותו פאב נידח בבת ים  שבה היא
עבדה, עוד לפני שני קיצים סנטימנטליים שעברו להם לטובה. כבר אז
עיניה צרבו אותי. ידעתי שלמרות שהיא לא כל כך הבינה מה זה
סאוט'רן קומפורט, היא באמת מדהימה. על הקטע הזה כדאי לוותר,
אולי עדיף שלא להביך אותה. גם השוקולד הכי מתוק עושה בחילה אם
הוא בא בהפתעה גדולה מידי, בריכוז גדול מידי.
ואולי, אני אכתוב לה מתישהו. מיסטר דרייק מהנהן בהסכמה שקטה
ומזכיר לי לא לפספס את הפניה הקרובה.