"אתה מבין ג'וני, אין לי הרבה ברירות. באמת שהייתי סבלני, ואתה
מכיר אותי. אני אדם רגיש בדרך כלל לזולת, אבל אתה ג'וני ידידי,
לא הותרת לי כל ברירה", כיחכחתי בגרוני בקול צרוד ולקחתי עוד
לגימה מהוויסקי האירי סאוור בכוס הקריסטל הרחבה שלו. (מצחיק
שלאחר כל כך הרבה שנים במקצוע, כל כך הרבה "סגירות חשבון"
נוקבות בפאבים אפלים, ובמצב שיאלץ אותי לבטח להשתיל כבד חדש
ביום מן הימים, אני עדיין שותה וויסקי מזויין במתכונת קאט
מתקתקה ונשית, ככה אני אוהב אותו).
ג'וני חייך את החיוך הספק אמיץ עד גיחוך, ספק ריקני ומודאג
שלו, ועשה עצמו שקוע במוסיקה ובהמולה של אותו פאב בוגרשובי בו
ישבנו. אני חושב שזה היה שיר של טום וויטס, אבל יכול להיות
שטעיתי.
"בינינו, ג'וני" חייכתי חיוך ברוטאלי ומלא ביטחון, "מה לעזאזל
חשבת לעצמך? שתצא בזול איתי? מה, אתה פאקינג חייל ג'ובניק
באיזו מפקדה מזויינת שעולה מט"ש על סקאביאס?" החיוך שלי החוויר
ברגע למבט רציני של איש עסקים שהבין שההשקעה שלו בבורסה השאירה
אותו בלי כסף לפלאפל. הוא ניסה להתחמק מהמבט שלי. הוא יודע
שהיום הוא ישלם את המחיר, ויש גבול לנשמות המוקצות לאותו ברנש,
אפילו לחתול כמו ג'וני.
"שמע..." אמר בקול צרוד בעוד הוא מנסה לדוג ממני מעט חמלה כמו
ילד שנתפס מעתיק בבחינה, "אני עושה מה שאני צריך לעשות... אתה
תעשה את שלך."
"ידידי, אני עושה קצת מעבר לזה. עד היום נתתי לך קרדיט כל פעם
שרק היית זקוק לו, ואללה איסטר, אתה זקוק להמון קרדיט." הפוגת
לגימה קצרה. גם הוא שתה קצת ולא הסיט את מבטו ממני לרגע.
"כמה אפשר תגיד לי, כמה? האנשים שלי דיווחו לי שכל השבוע אתה
רק שותה ומהמר, מהמר ושותה. מהמר על הכסף שלי ג'וני, אני לא
אוהב את זה."
שתיקה עמומה. ההמולה הרועשת מתערבלת עם מחשבותי הקודרות,
והאדישות שלו בלתי נסבלת. כמו חריקת גיר על לוח ישן. בעצם, הוא
זה שמנהל איתי את השיחה.
"תקבל את הכסף שלך, אני מבטיח. זה רק עניין של זמן. אני יכול
להבטיח לך שההשקעה שלי הפעם מאוד משתלמת. בחיי עוד לא ראיתי
דבר כזה."
"השקרים הפסיכיים שלך כבר לא עובדים עלי. אתה שוב נופל ואני
אספוג את הנפילה, כמו תמיד. לא הספיקו לך, כל המכות האלו? תראה
אותך, כולך מצולק כמו איזה חולה צרעת, ואני צריך לצפות בך
מחייך לי חיוכים נרקוטיים ושותק כמו דג מזויין!"
"הבעיה שלך אדוני", ניסה ג'וני לתקן את המצב בנונשלנטיות, "היא
שאתה לחוץ ברמות שלא בריאות לך. אולי כדאי שתעשה איזו מקלחת
קרה, או סיבוב ריצה בשביל לפרק קצת עצבים". דומה שמשהו בטון
השליו- אך הנלהב שלו ריתק את הלסת שלי למקומה. רציתי לרסק עליו
את הכוס הריקה למחצה, או מינימום לזרוק לו קללה באוזבקית, אבל
משהו כישף אותי. מה לעזאזל שתיתי?
הבעיה שלי היא שאני לא יודע להתמודד איתו, חשבתי לי. הוא קול
מאדר פאקר, עושה את העבודה כמו נינג'ה, ואני צריך להשגיח עליו
וחשבתי שאני החזק.
"הבעיה שלך שאתה חושב שאתה החזק" אמר לי בנינוחות ושתה. הוא
קרא אותי כמו ספר פתוח והעובדה שהדבר הכעיס והבהיל אותי באותה
מידה השתקפה מיד. אני כולי בשוק.
"אני יודע, עשיתי טעויות... אבל רק ככה אני מצליח להתפתח! למען
השם, אני יכול לעשות אותך עשיר יותר משאיי פעם דמיינת, ואני לא
מדבר על כסף בהכרח. נכון, אני חוטף בראש, ואני מבין את
המורכבות שבמצב. אני אוכל אותה שווה אתה אוכל אותה, ואתה כועס.
אז אני אלכוהוליסט מזויין, ואני לא עומד בפני פיתויים
מסויימים. שנינו יודעים שהיה לי הכל לפני כמה חודשים... חייתי
כמו מלך ומבפנים רציתי להקיא. אתה כנראה לא תבין כי אתה חושב
שאתה לא מסוגל להבין, אבל פה אתה טועה חביבי. תבין שאני מרגיש
את כל זה, בגלל שאתה מרגיש את כל זה..." הוא חייך. ברקע התנגן
בלופ התקליט המתפורר של טום וויטס וטחן לי את המוח. האורות
נהיו בהירים יותר, וניצוץ של טירוף הבזיק בעיניו. הוא נראה לי
כרגע כאדם החכם ביקום. הרגשתי מתח עילאי, כזה שמרגיש שחקן
שנותן גול ניצחון בדקה ה- 90, או טייס שמוריד מיג סורי עם יד
קשורה מאחורי הגב.
פחדתי, כי ידעתי שהוא צודק, ויותר מהכל, הבנתי למה התכוון כל
הזמן הזה.
לפני רגע רציתי לקרוע את כל רמ"ח איבריו, ועכשיו אני רוצה לחבק
אותו.
"אתה ברנש די מיוחד, יודע את זה ג'וני? גאון אפילו, אבל לא
במינוחים רגילים".
"כן, אני חושב שהמקום הזה עושה לי מוזה. בכלל רחובות די מוציאה
ממני את הטוב שבי. איך קוראים למקום הזה? אטמוס?".
התבלבלתי, כי זכרתי שהחניתי את האוטו על מדרכת אדום לבן בלב
בוגרשוב, וגם הרגשת האי נעימות מבעל הסובארו שחסמתי לחלוטין
עדיין צפה בגרוני. רחובות, פור קריינג אאוט לאוד? אבל הוא נשמע
כאילו הוא מקריא טקסט כתוב מאיפשהו, לכן נתתי לו להמשיך.
"...וגם סקורפילד הזה, פשוט בן זונה של גיטריסט. כל פעם
שמשמיעים אותו פה אני מסוגל למאה שיחות מוטיבציה עם חבר טוב
כמוך..."
סקורפילד? וואט דה פאק? יכול להיות שרק דמיינתי את ההמולה.
ואולי בעצם... הכל מסביב שקט כבר זמן רב?
"אני רואה שאתה מבולבל אסף, כי בעולם שלי דברים עובדים אחרת,
והם לא הבכרח כמו שהם נראים. אני רק מבקש ממך דבר אחד. אל
תפריע לצ'אנס שאולי יש לי איתה. אם טעיתי פה, ויכול מאוד להיות
שטעיתי, אל תשפוט אותי. היא פשוט מדהימה מידי בשביל שאני לא
אנסה. זה אומנם סיכון, אבל אנחנו ניקח אותו בלי למצמץ".
האישונים שלי נהיים כבדים. אני מהנהן כמתוך ריפלקס.
"אוקיי" אמרתי. "אבל אני חייב לשאול דבר אחד, מה הסיכונים שלנו
ג'ון?"
ושוב החיוך השליו שלו, מלווה בעיניים בורקות ומבלבלות.
"אם נפסיד, נדע שניסינו. והיא? היא תרוויח פרק ממש טוב ביומן
שלה, עם דמות קומיקס המחייכת חיוך, ספק אמיץ עד גיחוך, ספק
ריקני ומודאג...".