זה היה בשעה חמש אחר הצהריים, של יום שלישי נעים, אותו יום
שלישי בו העולם נגמר. הוא מנסה להיות רציונלי, אבל רציונלי זה
גדול עליו במעמדים שכאלו, אז הוא שמר על ארשת צינית סטנדרטית
של מנהל משמרת עסוק בפיצה האט, בעוד אותו טייס סרקסיסט מנסה
לאזן את הסטיק של ה-F15 החבוט שלו. ג'ו אלקסלסי קוראים לו, אבל
החברים בטייסת קראו לו קאמל ג'ו. אף פעם הוא לא הבין למה, מפני
שנהג לעשן ווינסטון אדום, וכשלא היו מספיק שקלים בארנק, גם
נובלס. בכאלו רגעים אתה יודע שכל מחשבה בודדה שלך, שבטח לוקחת
איזו אלפית שניה, שבכל רגע אחר הייתה סתם אנקדוטת זמן זעירה
בהיסטוריה, פתאום שווה כל כך הרבה. כי רק בשקט שלפני הסערה,
כפי שמשוררים היו וודאי אומרים, יש לך זמן לחשוב. אחר כך הכל
עובד על אוטומט.

אז הוא חשב. הוא חשב על אמא שלו, ועל התוכי שהשאיר בבית, שתיכף
ילך למקום שכולו יערות גשם רעננים. הוא חשב על הנשים המעטות
שידע בחייו. מעטות, אבל באמת שרובן איכותיות. אחת אפילו הביאה
לו בובה של פו הדוב ליומולדת 24, מין בובה כזו עם פרווה שמריחה
חדשה, גם אחרי שנתיים על המדף. בין המחשבות החשובות מידי פעם
התפרצו רסיסים של דאגות זוטרות, רשימות שעשית בראש בשביל לזכור
משהו ותמיד, אבל תמיד תזכר בו כשכבר מאוחר מידי, כמו הקוטג'
ששכחת לקנות בסופר אחרי שכבר שילמת חשבון, או לשים דיאודורנט
לפני דייט חשוב. עכשיו לדאגות הקטנות אין חשיבות של ממש, וג'ו
הצטער על כך.

אז הוא העביר לטייס אוטומטי והשעין את המושב אחורה. לא היה
נווט מאחוריו שינעים את הטיסה, מפני שאף אחד לא מספיק אידיוט
בשביל לקבל על עצמו משימה שכזו, לזרוק את הפצצה שתסיים את הכל.
אז הוא הפליג לבד. דווקא נחמד ככה, השקט. מסתכל לצדדים, מחכה
לשיפוע כדי שיוכל לראות קצת את האדמה. הוא כבר לא זוכר איפה
הוא, וזה גם לא שינה יותר מידי, אבל הוא היה מעל שדה פסטורלי
ירוק מוקף גבעות. כמו מגרש גולף בתולי אינסופי שנמתח אל האופק.
חבל שלא למדתי גולף, חשב לעצמו בעצב. צללית המטוס נראתה כל כך
קטנה ובלתי מזיקה כשעברה בין הגבעות. כמו נמלה קטנה וחרוצה
שעושה את דרכה בין משעולי האחו.

נמלת הצללים הקטנה הזו, היא וודאי עובדת כל היום. הולכת באחו,
חוזרת, מעמיסה כל מיני משקלים עצומים עליה. האבולוציה החליטה
שהיא תהיה העובד התאילנדי של עולם הטבע, ועוד עשה אותה קטנה,
מכוערת ולא מיוחדת במיוחד. לא מיוחדת... חשב לעצמו. ועם זאת,
הנמלים עושות יום אחרי יום ולא נשברות לעולם. אין להן שברי
מאמץ. החבר'ה שלהן תמיד באיזור, ולא כך היה אצל ג'ו. הן לא
מתלוננות ולא שובתות. אפילו אין להן קרייבינג לניקוטין, במידה
והן שכחו לקנות סיגריות. בעצם, הן בכלל לא מעשנות. הפשטות
שבחייהן, היא גדולתן.

יד על הסטיק, והאוטו פיילוט חודל. מתחילים להרגיש רוחות
מזרחיות קלות שמטלטלות את המטוס, כמו בעריסה. הדברים הקטנים
והפשוטים הם הדברים הבאמת גדולים בחיים, כך אמר גם אבא שלו.
לחיצה על ההדק ושאלת "האם אתה בטוח שאתה רוצה לזרוק פצצה מס'
3?" מהבהבת באדום על המסך. אבא שלו היה בהחלט אדם חכם. הלוואי
והיו לו עוד כמה רגעים קטנים ופשוטים איתו, אלו שלא עולים כסף,
חשב. לוחץ על אישור ומחזיר לטייס אוטומטי. זה היה בשעה חמש אחר
הצהריים של אותו יום שלישי נעים, שבו העולם נגמר.