עכשיו יושב. יושב לבד, בחדר מסוגר בצבע עץ מהוהה. אני לא כועס,
רק מאוכזב. עכשיו יושב, בחדר העבודה שלי. יש גם מנורת שולחן
שראש הפלסטיק המעוצב שלה נשבר לפני שנים. מצי החתולה המנומרת
והעצלנית שלי אומרת שזה מקנה לה מראה של עששית נפט ענתיקה כזו,
אבל אני חושב שהיא רק ניסתה לנחם אותי עם שקר לבן קטן ולא
מזיק, כמו צחוק קצת מאולץ מבדיחה כושלת של חבר טוב. אני לא
כועס, רק מאוכזב.
כבר שבועיים שהם לא פה, ורק עכשיו אני מעכל את זה. אני תמיד
מעכל הכי טוב כשאני בוהה בקיר וסופר את גבשושיות הבטון הקטנות
והאינסופיות שעליו. זאת אומרת, מעכל תחושות, למרות שזה תופס גם
לגבי בורגר ראנץ'. אני בטוח שהם לא התכוונו לעשות את זה כואב,
אבל מי בעצם כן? לגימה קטנה מבורבון זול בכוסית קטנטנה. תמיד
תהיתי למה שותים בורבון בכוס הזו ולא בכוס של חלב או בכוס של
מיץ, ומצי אומרת שזה בגלל שכששותים בורבון - הכמות שמכניסים
לפה בכל לגימה מאוד קריטית. שזה חלק בלתי נפרד מתהליך הלגימה.
איך החתולה שלי מבינה במזיגת אלכוהול משובח, אתם שואלים? אני
חושב שהיא ניסתה לנחם אותי עם שקר לבן נוסף. ככה זה יוצא, אלו
שאוהבים אותך הכי הרבה גם משקרים לך הכי הרבה.
כשהגעתי בערך לגבשושית העשרים וחמש אלף, הבנתי לגמרי. אני
עכשיו לבד. כל כך אהבתי אותה, סמכתי עליה. בסך הכל אנחנו בערך
גרים באותו בית כבר שלוש שנים, ואני חושב שהיא מכירה את המקום
הזה הרבה יותר טוב ממני. כמה שהיא אהבה אותי, כמה שהסתדרנו
נפלא, ופתאום יום אחד - בום. לוקחת מטוס לאירופה ובורחת עם
החבר הכי טוב שלי ומשאירה אותי לבדי, בלי שום התראה, או שקר
לבן. עכביש ג'ינג'י קטן מפינת התקרה הימנית מחליף איתי מבט
מבין ודואב. "קבל את הדין, זה נופל מלמעלה. תחשוב שזה גשם,
תחשוב שזה חורף" אומר לי יושי התוכי האפור, שלפעמים מזכיר לי
מין בודהה זקן וחכם שנותן לך תשובה עוד לפני ששאלת שאלה.
הנהנתי. גם אבא אמר שנשים יבואו וילכו, אבל חברים, זה לכל
החיים. ולמרות זאת, הוא לקח את הרגליים שלו והסתלק, תוקע מגרפה
משוננת בלב חברותינו האמיצה, שנמשכה מספר שנים לא מבוטל.
עליו באמת שלא האמנתי. אפשר לומר במטאפורה מוגזמת ומלנכולית,
שהוא שתל ועיצב את הסביבה הפסטורלית של חיי. אני מדליק סיגרית
מרלבורו לייט ארוכה ומשתעל שיעול של אדם שעבר הרבה. הגיע הזמן
לעבור הלאה. נשימה עמוקה אחת, ועוד אחת, שפשוף עיניים קל כשל
פעוט מנומנם. יש לי את ההרגל הזה גם שנים לאחר שהצמחתי שיער -
וגם הספקתי לאבד אותו. אני אוזר מספיק אומץ, קם מהכיסא ופותח
את הדלת. אור מסנוור אותי וחושף בית מאובק וגינה מוזנחת. אני
הולך לשאוב אבק... |