הסורגים נסגרו עליה. היא נסחפה עמוק יותר ויותר לתוך המקום
הזה. לבד בתוך החושך. הייתה סערה נוראית והיא נסחפה אליה בלי
יכולת לנשום, בלי יכולת לראות. רק כתמי צבע דהויים וקולות רקע
שאינה ידעה לפרשם מילאו את החלל. נשימותיה התחזקו, והסערה
הכתיבה את קצבן. התחושה הפיסית שלה התפוגגה, והיא נהפכה לרוח
שמרחפת בכתמי הצבע הדהויים, מתנשמת בקצב הסערה. הרוח התחזקה
ונשמה חזק יותר וחזק יותר עד שנעצרה. עיניה נפקחו. גופה חזר
לשלמותו. קולות הרקע נעלמו. היא שכבה על המיטה עירומה, מנסה
להבין מה קרה והיכן היא הייתה. קולות הכביש הסואן שבאו מכיוון
החלון ניגלו לאזניה והיא שמה לב כי הטלוויזיה דולקת. היא
הרגישה לבד. הכי לבד שאפשר להרגיש בתקופת חיים שלמה. לבד,
שרועה עירומה על המיטה מבלי שאף אחד ייגע בה או ירגיש אותה.
נחנקה מחוסר מגע. דמעות ירדו מכיוון עיניה, ניסו להפשיר את
פניה הקפואות, ניסו לחמם אותה. היא רצתה לדבר אך המילים לא
יצאו, לא היה לה מה להגיד. היא קמה, לבשה חולצה גדולה שהגיעה
לברכיה, צעדה למטבח, התבוננה סביבה במעגלים, ניסתה לחפש משהו,
כלשהו. היא חזרה לחדר, סגרה את הטלוויזיה, התבוננה בקיר, בכתה.
היא כל כך רצתה שילטפו לה את הראש.