צריח בודד נותר הוא, קפוא מידיעה כאובה חסרת מרפא
לא נותרה עוד שכם משען לו, לא נותר עוד עוגן לעולם
ואין שיואיל מי להושיט סיוע, להעיז ידו אל נבכי כור מחצבתו
כי רגש אילם הוא!, נישא באלפי שופרות וחולף לבלי קול על אזניים
ערלות

ואין לו נחמת רבים, ולא נחמת השחר העתיד כמובן להפציע
קפוא הוא לעולם כשם שהעולם קפא עבורו
בתוכו נחשולים מלהטים של להבה מטורפת מקבלים צורת
רמכים דוהרים בפראות אלי קרב ואין לאל ידו לקוות לרסנם

לא שהיה בכך משום טעם
לבטח לא מענה

כי משרתיו הם! ואחיזתם בו איתנה כגודל צורכו בהם!
אבסורד משעשע ונורא, אשר רק אטימות הלב מנתצת את גליו השחורים
ומה תקווה לו? כי מאין תבוא ישועה? שמיים ריקים מביטים מטה
בלגלוג
"ראו ויראו!", מכריזים הם נוכח נשמתו הניגפת
"נעשה ונשמע", מרכינים נשמתם הפחותים באדם

בי נשבעתי כי שטן ראיתי בכוס היין הריקה,
הניצבת על שולחן הקידוש.
לא כוס של תרעלה, אלא כוס של הוד והדר ושררה!
כך מוצג, בגאוות אין קץ לעין העיוורת, איזון מושלם
שנאה שווה נשקפת מכל עין
והעין רואה. תמיד ראתה, תמיד תראה
עיוורת היא כי כך בחרה

והוא עדיין מחזיק. רגל בעפר,
במהרה תתהפך הארץ,
מתריס עוז
ואני, עודני עומד אך רגלי שוקעת.
איני יכול לצאת.
לא עכשיו!
אך הזמן קפוא...