פעם, כך מספרים, היה איש. האיש כל חייו גר מבודד מאנשים בהר
גבוה, על כן קראו לו הכל: האיש מן ההר. האיש מן ההר היה עם זקן
ארוך, משתרך עד הרצפה כמעט, ועם עיניים עכבריות המסתתרות
מאחורי משקף עבה במיוחד. יום אחר יום, היה האיש מן ההר עושה את
אותן פעולות חוזרות ונשנות: מצחצח שיניו, מסתרק, אוכל ארוחה
קלה, מפהק 3 פיהוקים, עולה לפסגתו של ההר, ושם יושב ומנגן
בעוד. כך היה יושב האיש ומנגן בעוד, עד שהגיע הערב. בערב היה
מוציא שמיכה קטנה מעבותי יער ההר והולך לנמנם. כך נהג עד אותו
יום מוזר בו השתבש משהו לאיש מן ההר.

יום אחד, יום מוזר, באה בת-אנוש שאת שמה איש לא ידע. בת אנוש
שלחייו נכנסה.
אחרת, משונה, ובטח, ובטח לא מוכרת לאיש הזה מן ההר, שלא ידע לא
איש, לא אישה.
ראה אותה האיש מן ההר ובה התאהב, וכך לה אמר: "בת-אנוש מקסימה,
בת-אנוש יקרה,
התהיי לי לאישה?"
צחקה האישה צחוק גדול, מתפרץ, ואמרה: "אישה? אני שלך?... בדיחה
טובה..."
"מה הבעיה?", שאל ברוגז האיש מן ההר, "מה רע בי? אה? וכי איפה
הבעיה?"
ענתה האישה והפעם ברצינות גמורה, "הקשב ידידי, כלל לא בך
הבעיה, אלא במילה אהבה. היא אינה קיימת, היא סתם קלישאה, אחת
כזאת שכולם מאמינים בה, למרות שאיש מעולם לא חווה אותה, מין
אגדה ישנה."
התעצב האיש מן ההר, הסתכל באישה ואמר: "כנראה שצודקת את,
יקירתי, כי האהבה שהייתה עד לדקה שלי, התהפכה ונסוגה מלבי,
כנראה שאינה קיימת אהבה, רק כאבי לב ותהפוכות, רק בכי
ומלחמות..."
גמרה האישה בלבה לשמח את האיש מן ההר, ואז לו אמרה, בשקט,
בלחישה עדינה: "האהבה אולי היא שקר ועלבון, אך ישנם נדירים,
מעטים, שמוצאים אחת כזו, אמיתית ונוגה, אחת כזאת יפה ונעימה."
חייך האיש, ובלבו ידע: 'אני האיש מן ההר, אני האיש שחווה אהבה,
גם אם לדקה קלה, אני האיש של החום, אני זה שהמציא את הקלישאה
הכי אמיתית בעולם.'