נעשה עסק, הוא אמר לי.
את תתני לי ואני אתן לך.
חייכתי, אולי גם צחקתי ואמרתי לו שהוא יכול לקפוץ לי, בכיף,
אבל אני באמת לא רוצה, תודה רבה.
מסתבר שהיה לו קשה להבין למה התכוונתי כשאמרתי לא כי הוא הלך
אחרי.
ואחרי שאמרתי לו שוב לא. הוא עמד רגע, ותקע בי עיניים עצובות.
וכשהמשכתי ללכת הוא המשיך לתקוע מבטים, ולרגע באמת ריחמתי
עליו, ורציתי לערסל אותו בין זרועותיי, אבל חיזקתי את עצמי
במנה גדולה מהתירוצים של אימא שלי.
הצלחתי איכשהו להוציא את המפתחות מהתיק המלא שלי, ולפתוח את
הדלת לדירה.
הדלקתי כמה אורות ונעלתי את הדלת.
זרקתי את התיק על הכיסא בסלון, ונכנסתי למטבח להכין משהו
לאכול.
אכלתי סנדוויץ עם חומוס, ולא הפסקתי לחשוב עליו, העיניים
העצובות שלו מסתכלות עלי.
ישבתי במטבח, בוהה בקיר שממול. נוגסת ולועסת בלי באמת לטעום את
הלחם, או את החומוס.
רחצתי את הסכין והצלחת, אם לא אני אז מי?
והצצתי למרפסת.
יורד גשם והכל רטוב, שוב חשבתי עליו, וכמה הוא בטח אומלל.
ואז החלפתי בגדים והתכרבלתי במיטה, בכל זאת כל כך מאוחר, שמונה
וחצי בערב, זה לא צחוק.
והגשם הנוקש בחלון ומוציא אותי מריכוז כשאני מנסה לראות
טלוויזיה, או לקרוא ספר. ואני מדמיינת אותו אומלל משוטט
ברחובות, רואה את הבגידה שלי אל מול עיניו.
זינקתי מהמיטה, החלקתי לנעלי הבית ולבשתי מעיל במדרגות למטה.
יצאתי בריצה מהבניין וירדתי לאיזור בו ראיתי אותו לאחרונה.
איציק!
איציק! איפה אתה?
איציק! בוא אליי... אני פה... חזרתי!!!
איציק!
ואין עונה.
חיכיתי שיבוא בריצה עד אליי. וכלום.
אולי כבר מצא לו מישהי אחרת, דמעות עמדו בעיניי, בעודי נוטפת
מים, ספוגה, ונעלי הבית שלי לא מועילות בכלל, כבר איבדתי תחושה
באצבעות.
איציק...
בין השיחים הצפופים נשמע לפתע קול ורשרוש. והוא עמד ותקע בי את
עיניו, למרות שהיה רטוב מקצה אוזן ועד קצה הזנב, הוא נופף בו
וחייך אלי.
איציק... חייכתי, והושטתי ידיי אליו, לא בגדתי!
הוא זינק עלי, מורח את כולי בבוץ.
לא משנה.
בוא איציק, בוא הביתה...
והוא הניף את זנבו אל על, ומיהר אחרי.

עכשיו אני כבר לא אהיה לבד.