א. תאילנד נושפת לי אוויר חם על המצח

פעם היית בארץ שבה האנשים לא הולכים ברחוב, אלא שוחים? גדודים
של אנשים שוחים באוויר, שולחים את הידיים הצידה בתנועות
מעגליות ומנענעים ברגליהם כמו סירות מנוע? התאילנדים שוחים,
ראיתי במו עיניי. הם שוחים מעל המדרכות המפויחות של בנגקוק,
גומעים רחובות על גבי רחובות בחתירה עורפית מסודרת, הם שוחים
מעל הדרכים המאובקות בצ'אנג ראי, הם שוחים מעל רצועות החוף
הלבנות בקופיפי, ילדים מצחקקים וגברים מכופתרים וזקנים אפורים
ונערות צנומות- כולם שוחים באוויר כאילו אין דבר קל מזה, שיערם
החלק מגן על ראשם מרוחות אקראיות, שטרות חסרי ערך מתעופפים
מכיסיהם, שמש טבורית מפיצה אור מתוך בטנם. גם אני שחיתי פעם,
שחיתי בין הבתים של החוף הכי מבודד בקופנגן והצלחתי להישאר
למעלה אחר צהריים שלם.
היית פעם במקום כזה?
אני הייתי, וחזרתי הביתה, ועכשיו אני לא מצליחה להתרומם שוב
מהקרקע.


ב. גרגרים

ימי ראשון עושים לי רע. אני נאבקת ברע הזה, שמתפשט כמו אבק חום
בין החדרים מהרגע שאני קמה. אבל הוא חזק ממני וסמיך ממני. אני
דלילה, ויום ראשון הוא ספל תה עכור ותפל שאני חייבת לגמוע.
ואפילו אם לא יהיו יותר ימי ראשון, אם אחליט למחוק את קיומם
בצורה זו או אחרת והשבוע שלי יתחיל בשני ויסתיים בשבת ויתחיל
שוב בשני, כמו בניינים שמחקו מהמציאות שלהם את הקומה
השלוש-עשרה, עדיין יישאר בתוכי תבשיל הדכדוך המר הזה. הרע שלי
רק ילך ויתעבה עד שיוכל לקשור את עצמו אליי בשלשלאות, ואז כל
פעולה תהפוך להיות נטל; ללכת לשירותים, לפתוח את הדלת של
המקרר, לפתוח את העיניים, לחייך. הדיכאון שלי צריך יום משלו.
ואז אצטרך להקריב יום אחר, את יום שני, או את יום שלישי, או את
יום חמישי, חס ושלום, ימי חמישי הם הכדורים הפורחים של השבוע
שלי.
אז אולי זה דווקא טוב שימי ראשון עושים לי רע.


ג. ( )

לפעמים כואב לי הגב מרוב מחשבות.
לפעמים המחשבות שלי הן כלבים שרודפים אחרי בחשיכה של ראשי.
לפעמים הן מונחות על החבל לייבוש, ואז אני יכולה להסתכל עליהן
מהצד ולצחוק, בעיקר לצחוק.
לפעמים הן רעבות, ואז אני לא מצליחה להירדם.
ולפעמים, כשאני מביטה בנוף דרך החלון בנסיעות ארוכות, או כשאני
מקשיבה למוזיקה טובה וברגע מסוים הלב שלי מתמלא, המחשבות שלי
פתאום נעלמות. רק לדקה פחות או יותר, אבל בזמן הזה הן באמת לא
שם.
ברגעים הנדירים האלה נוחתת עליי שלווה עצומה, ואז אני בדרך כלל
בוכה.


ד. יש לי חורף מתחת לעצמות

קר כל כך. אני לא רגילה, גם ארון הבגדים שלי לא רגיל, ויחד
אנחנו מבולבלים ומלאים בתשובות לא יעילות לזמנים כאלה. אני
מסתובבת בבית עם שני זוגות גרביים על הרגליים ועם חלוק פליז
עבה ומחפשת מקור חום בין הקירות האטומים. טיט נופל מפתח המזגן,
אז כל מה שנותר הוא קופסה נמוכה ומרובעת שעומדת על השטיח
ופולטת חום אדום מתוך חלל סורגים, כאילו יש עונה קטנה שכלואה
בתוכה ונאבקת לצאת החוצה. האמת היא שהקור הזה טוב בשבילי, הוא
מזכיר לי איך להילחם. יש לי מנהג מגונה - כשרק מתחיל החורף
וכולם מקנחים את האף בתלונות על כמה שקפוא פתאום, אני מחליטה
להסתובב יום שלם בבית בחולצה ומכנסיים קצרים, רועדת כמו ארנבת
שאיבדה את הזנב, רק כדי להראות לעצמי שאני מסוגלת. אחר כך אני
תמיד חוטפת שפעת והשבועיים הבאים שלי מתנהלים על רקע קונצרט
מתמשך של עיטושיעולקינוחאף, אבל זה כבר עניין אחר. חוץ מזה,
חשוב לשעל החוצה את הקיץ, כי רק כשמאבדים כל תקווה שהקיץ עומד
לחזור אפשר להתחיל באמת להנות מהחורף.


ה. איך את רוצה לנהל את כל העניין הזה, לעזאזל

הגיע הזמן להחליט על לוויתן. עכשיו סוף דצמבר של שנה ישנה,
ועוד מעט השנה החדשה תבעט בך בלי שתשימי לב ואת תשתטחי על
הפנים כמו בכל התחלה אחרת. אז זה הזמן שלך לבחור לוויתן. לא
מדובר על איזה בגדים את לובשת, או איך את עונה לטלפון, או מה
הספרים שיושבים לך בספרייה- כל אלה הפנינים הקטנות שמתגלגלות
בתוך בטן הלוויתן. אני רוצה שתבחרי לך לוויתן, אחד אמיתי הפעם,
ותשחי איתו עד הסוף. את לא יכולה להמשיך ככה, מדלגת באוויר
כאילו חוסר החלטה זה סוג של ספורט. העולם הוא לא ערוגת ירקות.
דצמבר זה זמן חשוב, ואני רוצה שעד החודש הבא תחליטי איך את
רוצה לנהל את כל העניין הזה, לעזאזל. את לא יכולה להמשיך לספוג
אלייך עוברי אורח, ואז להתעורר יום אחד בתוך אדמה שחורה ולגלות
שנגמר הזמן, וששחית את כל החיים שלך בלי לעצור לרגע ולבחור עם
איזה לוויתן את בעצם רוצה לשחות אותם.


ו. סיום

הפרידות שלי שוכבות בתוך המגירה ליד המיטה, מקופלות. כולן
בוהקות, ואי אפשר להסתכל עליהן ישירות, אחרת מסתנוורים נורא.
אני שומרת עליהן מכל משמר, וכל חורף כשהן מצטברות לערימה גדולה
אני בוחרת את הכי חשובות, ואת כל השאר מכניסה לתוך קופסה
ותוחבת בארון. אני אוהבת להריח אותן. לכל אחת יש ריח שונה, ואם
מריחים את כולן ביחד מהר, כמו לכבות הרבה נרות בבת אחת רק
להיפך, אז מתפשטת בגוף מין תחושה מוזרה כזו שעוד לא הצלחתי
למצוא לה שם, משהו בין להביט על יצירת אמנות מודרנית במוזיאון
ולהגיד שהיא איומה למרות שזה לא נכון, לבין להבין שמישהו שפעם
הכרת מסתכל עליך מהקצה השני של החדר, ולא מתגעגע אליך.