יורד במסדרונות אפלים לעבר יעד לא ידוע.
המסדרונות מתעקלים, מתפתלים, אור נר חיוור מאיר אך בקושי.
בפניות איני מתלבט ויודע בדיוק לאן ללכת.
לא מבין איזה כוח מיסטי מניע אותי.
זו הפעם הראשונה שרגליי דורכות בדרך זו,
בכך אני בטוח.
ובכל זאת, כל ספק נעלם מלבי.
עיקולי המסדרונות נפסקים, ואני הולך בדרך ישרה.
האוויר טחוב; אבק, לכלוך ולחות שמקשים את נשימתי.
אני מזהה בהמשך הדרך, דלת ענקית, מבורזלת, עבה, פתוחה קמעה.
בריח שבור זרוק על הרצפה.
אני מתקרב אליו.
כורע ברך, נוגע בו בידיי.
נצרב מהחום הרב שאצור בו.
אני מבין שהדלת נפתחה לא מזמן בכוח עז משאני יכול לדמיין.
אני מנסה להזיז את הדלת, כדי שאוכל להיכנס בעדה.
בכוחות שלא ידעתי שיש בי, אני מצליח להזיז מעט את הדלת
על צירה, ונכנס לחדר, ברגש שמשלב יראה והתרגשות שדוגמתם לא
ידעתי.
שבריר הבנה מבליח וחודר את מוחי.
אני יודע היכן אני נמצא.
רעדה עוברת בגופי, וברכיי מתקשות לשאת במשא גופי שכמו כבד
פתאום.
אני לוקח נשימה עמוקה, נחנק מהאבק ומההתרגשות ומשתעל מלוא
ריאותיי.
אני פוסע אט, כל צעד מחליש אותי.
המראות כל כך מוכרים.
עיניי נעצמות ואני נופל לאדמה.
איני יודע כמה זמן חלף.
עיניי נפקחות, ואני מנסה לקום.
נאחז בסלע ומתרומם.
איני מבין את החולשה שאופפת אותי.
תמונות מוכרות, כואבות ושמחות,
ימי ילדות ואהבות נשכחות,
דמעות עצב ואושר, והכל במרוכז,
בבת אחת, ואני מרגיש שוב איך ראשי סחרחר עליי,
ושוב, ראשי באדמה פוגע.
והחלומות, טרופים, הזויים, מסוייטים.
הכרתי שבה ואובדת, לסירוגין.
איני מבחין עוד בין מציאות לחלום,
בין אמת ודמיון.
דומדמניות, שפזורות על האדמה בחדר הטחוב והאפל,
מספקות את גופי ההולך ואוזל.
הימים עוברים, ואני מחכה לאבדון, מייחל אליו,
ובכל זאת נאחז בחיים.
הצמא, הרעב והכאב מטריפים את חושיי,
הדומדמניות אינן מספיקות עוד.
תש כוחי להתמודד עם עוצמת המראות.
ואני מרפה, לראשונה מוותר, שואל את נפשי למות.
עוצם את עיניי, ונרדם.
יודע שמזו התרדמה כבר לא אשוב ואתעורר,
ואיני מנסה להילחם.
הרצון לחיות עזבני.
אחרי תקופה שנדמתה לנצח, אני מרגיש במשהו.
אני עוד זוכר כמה קשה היה לי לפקוח את עיניי,
אותו רגע.
משהו נוגע בפניי, והפחד הוא שמאלץ את שמורות עיניי להיפקח.
אט אט, כמו הזמן האט ממרוצתו, חריץ נתגלע בעיניי.
ואור סנוורים מכה אותן, ובכל זאת, איני מוותר.
אחרי חודשים של אפילה מוחלטת, הכאב בעיניי קשה בנשוא,
אך אני נאחז באור הזה כמו בחיים,
ששבים וקוראים לי בשמי.
הלובן הבוהק, סוחף אותי ואני נלחם בעייפות ובחולשה התוקפות שוב
ושוב.
אותו משהו שנוגע בפניי, אותו אור חיים,
מהו?
והתחושה, פוצעת ומרפאה, כואבת ונעימה.
כבר איני מבדיל בין חום וקור, חולשה וכוח,
אולם מרגיש בחיים הנוגעים בפניי.
זוהי יד.
יד נוגעת בפניי, בראשי, בשערי שארך פרא,
יד מלטפת את ראשי מעדנות.
יד קטנה, איני רואה אותה עדיין, עיניי עוד לא התרגלו לאור
המסמא.
אך אני מרגיש אותה, בתחושת חיות שכמו מחשמלת ועוברת בגופי.
עקצוצים במקומות רחוקים שכבר זמן רב איני מרגיש בקיומם.
התחושה שבה לעיניי, קהה ובתולית.
מרגיש כאילו הן רואות לראשונה.
מבעד הלובן שאינו מרפה, הן מבחינות בפנים, פני אישה.
אישה צעירה עד מאוד, ילדה כמעט.
ובעיניה רוך שכמותו לא ידעתי מאודי.
היא אינה מבחינה בעיניי עדיין, לטיפותיה רכות ואוהבות,
שוב נוגעת בשערי, בחום, בתום.
ואני מבין משהו שגורם לי להשתומם.
אהבה. בעיניה אהבה, במגעה אהבה,
בקצות אצבעותיה אהבה.
אליי.
ואני, שבחודשים האחרונים, הצטמקתי והפכתי ליצור פרא קטן
ומכוער.
עור ועצמות, בפניי זקן פרא, חתכים, וקמטים שחרשו את מצחי ואת
עור פניי לאורכם ולרוחבם,
ובכל זאת, איני טועה, אני בטוח באהבתה, כשם שאני בטוח שאין זה
חלום.
ולראשונה, מאז ראיתיה, היא מביטה בעיניי.
והמבע שעל פניה מתחלף, היא נראית מופתעת, לא הייתה מוכנה עדיין
למבטי.
איני יודע מה מבטי משדר אליה, כי איני בטוח מהם רגשותיי אותו
רגע.
דמעות זולגות מעיניה הגדולות, היפות, ונופלות על פניי.
וכל דמעה כזו, חמה ומלוחה, כמו מים חיים היא עבורי.
ושטף הדמעות הולך וגובר, ואני מרגיש כמו עומד לפני נחשול אדיר
שמתפרץ בפניי.
ידי רועדת. בכוח לא לי אני מזיז אותה חרש, אבק ולכלוך כמו כפפה
על היד,
ואני מקרב אותה לעבר פניה, הבוכיות. כמו ילדה היא בוכה, אני
חושב לעצמי.
ואני נוגע בדמעה אחת שעל פניה, וידי ממשיכה לרעוד.
הלכלוך שעל ידי כעת על פני המלאך שלה, ואני נכלם.
מתלבט, חושב להוריד ידי מפניה, אך לפתע ידה הקטנה תופסת ונאחזת
בידי ומקרבת אותה לפניה.
בחוזקה, היא כמו שואפת את ידי אליה, כמו מצאה אוצר ומפחדת
לאבדו.
היא מתחילה נושקת אותה, בהתחלה לאט, ואז נשיקותיה מתגברות,
מהירות, בעוצמת רגש נחשולית,
נשיקה אחר נשיקה, כמו חזר אליה אהובה שמת, והיא מתלקחת באהבתה,
וממשיכה,
והדמעות שזולגות מעיניה ממשיכות ובאות, מימי אדירים.
והיא אוחזת בידי ומתחילה מנשקת את פניי, לוטפת את גופי, את
כולי,
ונשיקותיה עזות, חזקות מהמוות, יפות כמו החיים עצמם.
היא תומכת בראשי, מרימה אותו קמעה ומשקה אותי מעט מים.
שפתיי היבשות הפצועות והמפוצצות, שכבר שכחו את הטעם הפשוט
בעולם.
טעמם של מים, מודות לה בלי קול.
היא שבה ומניחה את ראשי על האדמה.
האהבה שבעיניה מאירה אותה, את כל סביבתה, ולראשונה מאז באתי
לכאן איני חש פחד.
אני מבחין בשמלתה הלבנה.
בעורה הצחור, ובצווארה הברבורי.
אני רוצה לאמר משהו, אבל קולי איבד את הדיבור.
דמעה יבשה מצטופפת בעיני, מבקשת לצאת, לאור, אל החיים.
היא לואטת בקולה: אהובי.
ואני, אהובה, בקול צרוד, לוחש: א-הו-ב-תי. |