"שלום לך" אמר לי קול ממקור לא ידוע. הסתכלתי סביבי, לא ראיתי
אף אחד, גם לו רציתי שיהיה מישהו, לא יכל להיות מישהו מפני
שנעלתי את הדלת כשחזרתי הביתה.
"כאן למטה" לחש לי אותו קול. הורדתי את מבטי לרצפה. ראיתי ג'וק
מת. לא נבהלתי ממנו, כבר אין לי פחד מג'וקים. פעם היה לי חבר
ממש דפוק, שאיך שהיה רואה ג'וק - היה מטפס על הכיסא הראשון
שראה בדרכו, ואני הייתי צריכה לשחק אותה גיבורת הסרט, לרדוף
אחרי הג'וק ולנסות להרוג אותו. מאז אני לא מפחדת מהם, אבל הוא
היה מת, אז הבנתי שזה לא הוא- כי הרי מתים לא מדברים.
"לידו" אמר לי אותו קול שהוציא אותי מזיכרוני. "כן, זו אני"
אמר הקול בטון מרוצה, זו הייתה מראה שבורה, הקפאתי עליה את
מבטי.
"מ...מה?" שאלתי מבולבלת קלות.
"אני רואה את הכאב שלך" אמרה לי המראה השבורה. זה כבר היה קצת
יותר מדי בשבילי, הייתי צריכה לשבת. התיישבתי על קצה מיטתי
המומה.
"מה את כל כך מופתעת?" שאלה "אפשר לחשוב שבחיים לא פגשת מראה
מדברת..." אמרה בנימה חצי נעלבת חצי מתלהבת.
"אהה... לא, ברור" חייכתי אליה את החיוך הלא ברור שלי "אני
פוגשת מראות כמוך כל יום, לפחות אלף פעם ביום" עניתי לה
בציניות.

טוב, עכשיו היא כנראה נעלבה ממני מפני שלא טרחה לענות לי, לא
שיכלתי לראות את זה עליה מפני שלא היו לה לא עיניים, לא אף ולא
שפתיים, אבל הרגשתי. אפילו אני הייתי נעלבת ממה שאמרתי.
לאחר דקה ארוכה של דומיה המראה השבורה נזכרה לענות לי "את
שומעת אותי כי את צריכה אותי" אמרה בטון מנצח.
"אני צריכה אותך?! בשביל מה?" שאלתי בזלזול.
"בשביל לחתוך" ענתה לי מאוכזבת.
"לחתוך?!" נבחתי תוך כדי הוצאת החיוך הלא ברור שלי.
"כן, לחתוך" חזרה על עצמה המראה.
פתאום התפוצצתי מצחוק, לא הבנתי איך הגעתי לסיטואציה הזו שאני
מדברת אל מראה שבורה על הרצפה, והכלבה אשכרה עונה לי... ואז
פרצתי בבכי, חשבתי מה יהיה אם המצב הזה יימשך ואני בעצם בדרך
הנכונה לאשפוז ממושך במחלקה פסיכיאטרית כלשהי.
"מצטערת, הקטע של המזוכיסטיות לא... לא... לא בשבילי" מלמלתי
למראה השבורה בין דמעה אחת לשנייה.
"מדברת איתי על מזוכיסטיות?!" שמעתי בקולה נימה של לגלוג,
"שומרת את הכאב בפנים ולא מוציאה אותו החוצה... זו
מזוכיסטיות!!!".
"על איזה כאב את מדברת, קיבינימט?" שאלתי אותה בטון רציני ומיד
אחר כך הוצאתי שוב את החיוך הלא ברור שלי.
"האונס, יריב, ההורים שלך, על הכאב הזה אני מדברת" ענתה לי
בנימה צדקנית.
איך היא ידעה את כל זה, שאלתי את עצמי, ודמעותיי המשיכו לצאת
כאילו ידעו שעבודתן עכשיו היא למלא את הכינרת בחזרה.
"הכול בסדר אצלי". כאילו בחיים לא עברתי אונס, כאילו יריב עוד
גר איתי וכאילו הוריי אוהבים אותי.
"את משקרת את עצמך" אמרה המראה השבורה באותה נימה צדקנית
מקודם.
"או.קי" התחלתי לצעוק עליה "האונס! יריב! ההורים שלי! כולם
בעבר שלי, רחוק ממני, כך שכבר לא כואב לי!!! ברור???".

ידעתי שאני משקרת את עצמי, גם המראה השבורה ידעה את זה, עוד לא
הייתי מוכנה לתת למראה הכלבה הזו לצאת הצודקת.
"איך גוף כזה קטן יכול להכיל כל כך הרבה כאב? אל תפחדי לחתוך,
תראי שזה יעשה לך רק טוב, הכול ייעלם, הכול ייפנו את מקומם
לשלווה ולרוגע, תרגישי כזו הקלה שתרצי לחתוך שוב" אמרה לי
המראה השבורה בטון מבטיח ששייך לסדנת אנטי פרויד כלשהי.
ושוב הוצאתי את החיוך הלא ברור שלי, לקחתי  את המראה השבורה
מהרצפה וחתכתי חתך זעיר בפרק ידי השמאלית, העיקר שתשתוק כבר.

הדם התחיל לזרום החוצה, הרגשתי את הכאב יוצא לאט לאט דרך הדם,
חתכתי שוב קצת יותר עמוק, הפחד נעלם, פינה את מקומו לשלווה
הפנימית שלי. חתכתי עוד פעם יותר עמוק ויותר קרוב לווריד,
הרגשתי הקלה כל כך גדולה, למרות שזה כאב לי, שבכיתי ושמלמלתי
שוב ושוב שאני מצטערת.

החתולה שלי הציצה עליי במבט מלא רחמים מפתח הדלת.
"מה את מסתכלת?!" התחלתי לצעוק עליה "מה את חושבת?! שאת היית
מצליחה להתמודד עם זה יותר טוב?! קישתה!!! לכי מכאן!".
החתולה כמבינה את דבריי, הסתובבה והלכה.
לפחות חתולה ממושמעת הייתה לי, מסתבר שלא הכול אבוד בחיי.
החיוך הלא ברור שלי חזר אליי, רק שהפעם שונה מכל הפעמים
הקודמות. הבנתי ששום דקה מחורבנת בחיי לא שווה את הפגיעה
העצמית הזו. הפסקתי לחתוך, זרקתי את המראה השבורה דרך החלון
כמה שיותר רחוק ונכנסתי למקלחת לחבוש את החתכים שלי.