נווד אני, נע ונד במרחביו האין-סופיים של המדבר.
ובנדודיי אחפש אחרייך, נפשי התאומה.
בים החולות העצום של הישימון הלוהט,
אני מדמה לעצמי אותך, אהובתי.
נווד אני, צועד בדד בדרכים עקלקלות.
ימים או שבועות, חודשים או שנים, איני יודע,
פה במדבר הזמן חלקלק ובלתי נתפס, כמוך.
ולא אחדל מחיפושיי אחרייך עד שיכשילוני רגלי.
בהרים הטרשיים כמטורף אני זועק את שמך,
ובנקיקים היבשים אני לוחש אותו לעצמי, שוב ושוב.
השמש מכה על ראשי ומאיימת להכריעני,
רגליי כושלות וגופי תשוש, גרוני ניחר ויבש.
ולפעמים אני הוזה, ולפתע, מרחוק, אני שומע את קולך.
ובין הגבעות הבוערות אראה נווה מדבר,
דקליו גבוהים ועמוסים בתמרים וקול שכשוך המים בוקע ממנו,
ואת מתהלכת לך בין העצים, שרה בקול ענוג.
אני רץ לכיוונך, למרות שאני יודע שזהו חזיון תעתועים.
גופי תשוש וחושיי מטושטשים, ולפעמים אני נופל, אך לא מתייאש.
אני זועק את שמך, אך את רק מסתכלת עליי,
וממשיכה לצעוד לך בין גזעי הדקלים.
וככל שאני מתקרב, את מתרחקת.
ואתך מתרחקים גם הדקלים והמעיין והתמרים.
אני זועק את שמך בתסכול שוב ושוב ונופל על ברכיי,
וכשאת נעלמת לגמרי, אני ממשיך בנדודי, עד אשר אמצא אותך. |