מכירים את האנשים השמנים האלה, שכל פעם שהם מסתכלים במראה,
ורואים את הכרס שמציצה, הם נעשים עצובים וחושבים עד כמה הם
שמנים, ואז הולכים למטבח ואוכלים... כדי להתנחם.
זה כמובן במקרה הטוב, כי לפעמים גם יש להם איזה "מחבוא ממתקים"
בחדר, כדי שלא ידעו שהם אוכלים.
אז היא כזאת, כמו האנשים השמנים ההם.
יש גם את אלה, שקשה להם להתחבר עם אנשים, שלפעמים יכולים לשתוק
שעות כשהם בחברת אנשים חדשים, וחבל, כי הם רק מפסידים.
אז היא כזאת, כמו האנשים השתקנים ההם.
יש את אלה, שלא מה משנה מה הם יגידו, זה תמיד יצא טפשי, ותמיד
יסתכלו עליהם במבט מוזר ותמוה, לא יבינו מה הם רוצים, הרי
אפילו הם בעצמם לא מבינים.
אז היא כזאת, כמו האנשים המטופשים ההם.
יש את האנשים האלה, שמרב ששונאים אותם, וכולם נגדם, הם כבר
מתחילים לשנוא את עצמם. אחרי שהם מתחילים, אף אחד כבר לא יוכל
להחזיר אותם לזמנים שבהם עוד הייתה להם טיפת הערכה עצמית, משהו
שהחזיק אותם.
האנשים האלה כל כך צריכים אהבה, אפילו אם האהבה תבוא רק מאדם
אחד, אבל אחד שיאהב רק אותם. הם לא יכולים לסבול שאותו אחד
יאהב גם אחרים. הם לא מבינים שזה לא אפשרי, שבני אדם נועדו
לאהוב הרבה אנשים, וזה לא אומר שאותו אחד לא אוהב אותם, זה
פשוט אומר שהוא אוהב גם אותם.
אז היא כזאת, כמו האנשים השנואים והמקנאים ההם.
יש את האנשים האלה, שמפחדים להיות עצמם, מפחדים מעצמם, מגעילים
את עצמם.
הם לא רוצים להיות מישהו אחר, כי הם מאמינים בכנות ויושר, אבל
הם גם לא רוצים להיות עצמם, כי נמאס להם כבר.
הם לא מצליחים להשתנות, כי אין להם מספיק רצון וכח לכך.
אז לפעמים, כדי לחשוב שהם לא עצמם, ושהם בעצם בסדר, הם
כותבים.
כותבים בגוף שלישי...
אז היא כזאת, היא האנשים.