בקופסאת עוגיות ישנה, אני שומרת את תמונותיו,
תמונות עצובות, מראות אפור, אפור של סתיו.
לפתע בתמונה אחת הבחנתי, בתמונה שאני אותו נישקתי.
ככל שהסתכלתי בעודי בוכה, חלקו בתמונה הלך ודהה.
"לאן אתה הולך?", במפתיע שאלתי,
אך פרצופו נעלם, את תשובתי לא קיבלתי.
עברה כבר שנה, אך אני עדיין תוהה,
על איך שהוא אמר:
"אוהב אותך עד הסוף המר"...
למה לא שקלת מילים?
למה לא אמרת: "אוהב אותך לעולמים?"
אתה הוא שחרצת את גורלך, עוד לפני שהספקתי
לאהוב אותך בחזרה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.