לסלי מט'יוס חייך בהנאה אירונית והכניס את הכרטיס הקטן, 20 מ"מ
על 40 גודלו, לשקית בידוד דקה. מי היה מאמין שדווקא כך, דווקא
כשהוא בחופשה, הוא יזכה לכזו הזדמנות. הוא מישש את השקית
ובתוכה האוצר הקטן שלו, וחייך שוב במחשבה על האירוניה. 5 שנים
שהוא רודף אחרי האיש הידוע רק בתור ה"בוס", ודווקא כשהוא לא
ציפה לשום התקדמות, הוא קיבל את מבוקשו.
לסלי מט'יוס היה סוכן בכיר בסוכנות הביון המרכזית של ארה"ב,
ה-C.I.A. חמש שנים לפני זה הוא קיבל את התיק של ה"בוס", אחד
המבוקשים הגדולים ביותר שהסוכנות שאפה לתפוס. ה"בוס" היה מוכר
לכל הסוכנויות בעולם, מהמוסד הישראלי ועד לגונדה ההודית. הוא
עבד עם כולם, אבל הוא היה אדון לעצמו. הוא היה בכל מקום, אבל
אף פעם לא נתפס. ה"בוס" היה מוקף במעגל יעיל של סוכנים נאמנים,
שדאגו ששום דבר לא יוכל לאיים על ה"בוס" שלהם. האנשים המעטים
שפגשו אותו לשם עסקה, הודו בחקירתם שהמפגש איתו היה שונה מכל
דבר אחר. החדר היה ריק וקולו של ה"בוס" בקע ממקום חבוי מעל.
העסקה מומשה בעזת חור בקיר, והם לא ראו נפש חיה. ולמרות זאת,
תיקו של ה"בוס" היה מלא בחצאי אמיתות, שמועות והשערות שהתבססו
סביב האיש, רובן מהאדם היחיד שידוע עליו שראה את ה"בוס" ונשאר
בחיים, ושעכשיו מאושפז במוסד לחולי נפש. היה קלסתרון משוער של
ה"בוס" (הפנים מכוסות כולן ע"י זוג משקפי שמש אדירות) ומספר
נקודות שציינו התנהגות ותכונות, אבל רובן ככולן היו ניחושים.
בשביל לקבל עובדות, היה צריך יותר מזל משכל. היית צריך להיות
על יד האיש שפגש אותו במוסד, בדיוק כשהוא קיבל את אחד מהתקפי
השפיות שלו. ההתקפים הללו לא נמשכו יותר מכמה דקות, אבל הם
היוו את המידע הוודאי היחיד על ה"בוס". מט'יוס אמנם נסע למוסד
ההוא. הוא בילה שם שלושה חודשים תמימים ליד האיש המטורף, כמעט
ללא שינה. וגם אז הוא היה מקליט את כל מלמוליו של המשוגע, ליתר
ביטחון. אבל המאמץ והזמן השתלמו, והאיש האומלל, ברגעים של
שפיות, שיחרר מעט פרטים על ה"בוס". המידע תאם את השמועות על
ה"בוס": אובססיבי לגבי מין ושליטה, ה"בוס" הצטייר כמטורף שקישר
בין הצלחותיו הטרוריסטיות לבין יכולתו המינית. הוא נהג לערוך
אורגיות ענקיות לאחר כל עסקת נשק חשובה.
למידע לא היה ערך מודיעיני רב, אבל הוא דירבן את מט'יוס להמשיך
ולנסות לתפוס את ה"בוס". כמו רבים וטובים לפניו, הוא נהיה
אובססיבי כלפי המטרה שלו.
למרות זאת, לאחר חמש שנים של חוסר התקדמות והתפתחות בתיק,
הממונים של מט'יוס הורידו אותו מהתיק ושלחו אותו לחופשה.
מט'יוס, סוכן ותיק שראה את כל העולם, החליט לחזור לעיר האהובה
עליו תל-אביב, הפעם בתור תייר.

ודווקא שם, בתל-אביב, כשהוא מדוכדך ומדוכא, קיבל הסוכן מט'יוס
מתנה משמים. הוא ישב בקניון האופרה ולגם מילק-שייק ריבת חלב,
כשצעיר במדים זרק כרטיס ביקור בנון-שלנטיות על שולחנו. מט'יוס
המשועמם הביט בכרטיס, ניער את ראשו באי-אמון ואמר לעצמו "אני
ממש צריך את החופשה הזו..." הוא הסתכל בכרטיס בשנית והשהה אותו
לזמן ממושך מול עיניו. על הנייר התנוססה הכתובת הבאה: ה"בוס"
וצפע מוצרי יוקרה, חומר משובח בלבד. נייד ה"בוס": 0507791828
נייד צפע: 0507482142.
מט'יוס הסתכל סביבו במקצועיות אבל רוחו נפלה. הצעיר שחילק את
הכרטיס נעלם. למרות זאת הסוכן מט'יוס חייך בניצחון. הציד
מתחדש.
לא יאומן אך נכון, אבל העובדה שה"בוס" נמצא ופועל בישראל תאמה
מידע "חם" של המוסד, על פיו הגיע לאזור שחקן רציני מחו"ל, שכבר
יצר קשרים עם החמאס, הג'הד והחיזבאללה. עפ"י המידע ה"בוס" חבר
למנהיג לא ידוע באחד הארגונים, המכונה אבו-צפע. כמו כן, השיטה
הבוטה של יצירת קשר ישיר עם לקוח פוטנציאלי הייתה אחד מסימני
ההיכר של ה"בוס". הכרטיס שהופל לחיקו של הסוכן היה מסך עשן,
מטרתו הייתה לגרום לכל מסתכל מהצד להאמין שבאמת מדובר פה
ביזמות עסקית עצמאית תמימה. רק אחד מהכרטיסים היה מיועד לאדם
מסוים. מט'יוס לא ידע מי הוא האדם הזה, אבל הוא קיווה, הוא ידע
מהיכרותו הלא אישית אבל המאוד אינטנסיבית עם ה"בוס", שה"בוס"
חילק בתור כרטיסי הטעיה את אותו הכרטיס שהוא חילק ללקוח שלו,
חי כהרגלו על חוד החרב. "הפעם" חשב לעצמו בהנאה הסוכן מט'יוס
בעודו מלטף את אקדח היריחו פולימרי שלו, "הוא גם ימות על אותו
חוד".

לקח לו קצת זמן לשכנע את הממונים עליו (הם ידעו שהוא לוקח
תיקים כאלה מאד אישית, ושאחרי 5 שנים של כישלון הוא מוכן גם
לתפוס פרה כל עוד הוא יחשוב שהיא המטרה שלו), אבל לבסוף הם
השתכנעו ושלחו צוות לארץ, וגם יצרו קשר עם המוסד.
כך שתוך יומיים קם בדירה פינתית בתל-אביב בסיס קדמי של ה-C.I.A
שכלל צוות מהמקצועיים במערב, וקשר ישיר עם שירותי הביטחון
הישראליים, שידעו על כל מה שקורה באזור.
הדבר הראשון שעשה מט'יוס, שהיה ראש המבצע, ולא כמו שכתוב בספר
(בספר כתוב: לאסוף מידע מודיעיני, לחשוף סוכנים כפולים ולהחדיר
מישהו לרשת הנגדית, אבל הסוכן מט'יוס היה נלהב מדי, וגם אשתו
הסכימה בעניין) היה להתקשר למספר הנייד של ה"בוס" שהופיע על
הכרטיס. למרבה הפתעתו ענה לו צעיר בטון ענייני.
"הלו?" שאל הצעיר במבטא שהיה מקשה על רוב הבלשנים.
"שלום," אמר מט'יוס, "אני מעוניין במוצרי יוקרה, מהמשובחים
ביותר שלכם".
"זה לא לטלפון. ניפגש מחרתיים בשווארמה "פרדיסו" ביהוד, בשעה
20:00. כשיבוא אליך מישהו וישאל אותך "תרצה מעט גבינה?" תאמר
לו "לא תודה, כבר אכלתי". אל תאחר ואל תתחכם, תבוא לבד".
מט'יוס הקשיב בערגה לקול הניתוק וחייך. כל-כך הרבה שנים בלי
כלום, ותוך שבוע הוא יותר קרוב מאי פעם. השיחה תאמה כל את מה
שהיה ידוע על ה"בוס". פשוט, מינימאלי, מסתורי. בלי פרטים
מזהים, בלי מידע מיותר, אבל עם הרבה סכנה בגלל השימוש בטלפון
סלולארי פשוט, שניתן לאתרו בקלות מכל מקום בעולם.
ולחשוב שבדיקה שגרתית של אותו נייד יכלה למנוע הרבה עוגמת נפש.
מט'יוס הורה לא לבצע את הבדיקה השגרתית בגלל: זלזול, חמדנות,
סכיזופרניה תורשתית? אל תשאלו אותי, אני לא פסיכיאטר. אני רק
מספר.

ANYWAY, מט'יוס הגיע לפגישה הגורלית עם צוות של ארבעה. שני
סוכני מוסד אבטחו את הרחוב מכל צד. שניים מאנשיו של מט'יוס
שמרו על מרחק של 10 מטר, אבל היו מוכנים לכל דבר בלתי צפוי,
ומה"בוס" הם ציפו רק לבלתי צפוי, למרות שצופה מהצד היה צופה את
מה שהם לא צפו. מט'יוס הגיע עשרים דקות לפני השעה המיועדת
והתחיל לנתח את הזירה. שווארמה "פרדיסו" הייתה דוכן קטן
ושכונתי, והעיראקים התואמים שיחקו שש-בש על שולחן פלסטיק בחוץ.
בשעה הזאת השווארמה הייתה העסק היחיד שהיה פתוח, וכל שאר הרחוב
היה חשוך ומלוכלך. מט'יוס ישב בגבו אל הקיר, מה שנתן לו אפשרות
לראות את כל הזירה. הוא היה ערני ולהוט מאד, אבל שנים של עבודה
בסוכנות עשו אותו לשקט ונינוח. בחורה צעירה שהסתכלה עליו בעודה
עוברת, חשבה לעצמה שהוא דומה בצורה מטרידה לטיגריס המצפה
לטרפו. השעה הייתה כבר 20:00, אבל שום דבר לא קרה, ולמעשה אף
אחד לא הגיע לשווארמה כבר זמן מה. הסוכן ציפה לזה, ונשאר ערני
גם כשעברה חצי שעה מהזמן המיועד לפגישה. הוא ידע שה"בוס" בוחן
אותו מרחוק, מנסה למצוא משהו מסריח בלקוח. הסוכן מט'יוס ממש לא
רצה להסריח.
בשעה 20:45 הוא החסיר פעימה לראשונה בקריירה שלו, כשקול מסתורי
שאל אותו בענייניות: "תרצה מעט גבינה?". מטיוס השהה את תשובתו
שניותיים, בהן הוא חשב את כל המחשבות שניתן לחשוב על עניינים
כאלו. "לא תודה, כבר אכלתי". הוא לא זז ומאחורי גבו הגיח צעיר
לבוש באופנתיות שהתיישב מולו. הסוכן לא הופתע עקב העובדה שאותו
צעיר הצליח להגיע אליו בלי לעורר כל חשד. האגדות שהילכו על
ה"בוס" היו הרבה יותר פנטאסטיות.  פניו של הצעיר היו אכן
מכוסות למחצה ע"י זוג משקפי שמש רחבות, מה שעשה את הניסיון
לזהות את הפנים בעתיד לבלתי אפשרי. הצעיר הגיש לו חצי-חיוך קטן
ושלף סיגריה. הוא הדליק אותה וריח תפוחים מעורב בטבק התערבב
באוויר. בכל אותו הזמן ישב מט'יוס  בנינוחות ובשיכול רגליים,
מסתיר במיומנות את מה שהתחולל בתוכו. הוא ידע שמולו יושב האיש
שאחריו הוא מחפש כבר 5 שנים. הוא ידע  שרגע כזה כבר לא יגיע,
ושאסור לו לטעות.
ה"בוס" שאל אותו בחיוך "ובכן ידידי, במה אוכל לעזור לך?"
מט'יוס חזר על משפט שאותו שינן פעמים רבות בראשו: "אני זקוק
לכמה פריטים ש... בוא נאמר... קשה להשיג אותם בהיפר- נטו".
ה"בוס" חייך בהנאה גלויה "אני יודע בדיוק למה אתה מתכוון, ואני
מאמין שנוכל לסייע. תוכל להיות קצת יותר ספציפי?"
מט'יוס זרק את הפיתיון "כמה אורניום אתה יכול להשיג לי?"
חיוכו של ה"בוס" נמחק באחת, והוחלף ע"י מבט הפתעה. אולי מבט זו
לא בדיוק המילה המתאימה, כי רק שפתיו היו חשופות, והן אלו
שהעידו על הפתעתו של ה"בוס". מט'יוס הופתע מעט מהססנותו של
ה"בוס", אבל הוא לא נתן לזה להשפיע עליו, וחבל שכך. במשך כל
התפתחות העניינים לא עלתה בדעתו של הסוכן מט'יוס אפילו פעם אחת
האפשרות שמולו יושב האיש הלא נכון, אבל כך היה. מי שנפגש עמו
באותו ערב ביהוד היה לא אחר מאשר גריגורי ה"בוס" ליפסקי, חייל
פשוט בצה"ל. לא זה המקום לפרט את מעלותיו הרבות, אם כי בשביל
לסבר את האוזן נאמר רק שהוא בחור על הכיפאק. עוד דבר שניתן
לומר עליו, ויסכימו איתי חבריו הרבים, הוא שהמילה גבול אינה
מוכרת לו. מבחינתו, היא אינה מופיעה בלקסיקון. ה"בוס" ליפסקי
לעולם לא ידע מתי לשים סוף למשהו, וזה מה שהביא אותו למצב
הנתון. הוא ידע שלא אותו חיפש האיש המוזר בחליפה, והוא גם ידע
שאין לו ולו גרגיר אחד של אורניום. אבל המחשבה על להפסיק את כל
הפארסה לא חלפה כלל במוחו חסר הגבולות. למה? יש לי כמה
ניחושים, אבל מוטב יהיה אם תשאלו אותו. את הטלפון יש לכם.

בכל מקרה, ה"בוס" (המזויף, לא האמיתי) החליט להמשיך כרגיל. הוא
שלף מהשרוול.
"זה יקח זמן מה. תשאיר לי מספר ואני אחזור אליך" אמר והשיב
לשפתיו את חצי החיוך שלו, הידוע כל-כך לשמצה. מט'יוס זרק לעברו
כרטיס ביקור סטנדרטי עם מספר נייד יחיד. ה"בוס" קלט אותו בחיקו
וקם מיד. הוא חשף שיניים בפעם האחרונה והלך במהירות לכיוון
ביתו. הוא בקושי הספיק להתחבט בשאלה של מה לעשות הלאה, כששתי
ידיים חזקות ומאומנות תפסו אותו מתוך סמטה חשוכה והטילו אותו
במיומנות לתוך תא המטען של מסחרית שחורה, ששמה את פעמיה
באיטיות לכיוון מרתפי ה"מוסד". החבר'ה במוסד ידעו על הגעתו
הצפויה של ה"בוס", והם הספיקו כבר לחמם את כל אמצעי ה"טלטול"
שלהם.

כעת עליכם להבין משהו בנוגע לסוכנויות ביון. אמנם הן מוסדות
מדינה מאושרים, אבל שלא כמו המשטרה או הצבא, הן אינן צריכות
לתת דין וחשבון לאף-אחד, כל עוד הן מספקות תוצאות. אם תפס אותך
ה-C.I.A אין לך זכויות. לא לעורך-דין ולא לשיחת טלפון. אני
בספק אם יש לך אפילו זכות לבקש רחמים. זאת אומרת שהסוכנות
יכולה לעשות כל מה שעולה ברוחה כדי להוציא ממישהו מידע. וזה
בדיוק מה שהם התכוונו לעשות ל"בוס". הבחור המסכן הובא לחדר
חקירות אפל, שמואר על ידי מנורת שולחן יחידה וחזקה. אכן, הכול
כמו שדמיינתם לעצמכם. הסוכן מט'יוס חיכה לו בקוצר רוח, שרוולים
מופשלים ושנאה רבת שנים שמבצבצת בשולים. ה"בוס" התעורר באיטיות
משנתו הכפויה ומצא את ידיו קשורות מאחורי גבו, ואת ישבנו על
כסא עץ לא נוח בעליל. הוא גם שם לב לעובדה המאוד לא נוחה, שהוא
לא לבש כלום חוץ מפירסינג מסוים במקום אינטימי למדי. הסוכן
מט'יוס חייך אליו בהנאה סדיסטית והתענג על הסיטואציה. מושא
שנאתו וחלומותיו כפות חסר-אונים מולו, והוא התכוון לעשות בו כל
שברצונו, גם הרבה אחרי שהוא יקבל את המידע שלו.

ה"בוס" ליפסקי אמנם היה מופתע מהסיטואציה שאליה נקלע, אבל כמו
שאנחנו יודעים, הוא לא חשב כלל על לסגת. הוא היה כבר מספר
פעמים בחדרי חקירות, וזה לא היה כל-כך נורא. אמנם יש הבדלים
מסוימים בין חדר החקירות של המוסד וזה של מצ"ח, אבל ה"בוס" לא
ידע שהוא בידי המוסד. הוא רק ידע שאסור לו להישבר, ולכן חייך
וחיכה לבאות.
לסלי מט'יוס הסתכל עמוק לתוך עיניו הכחולות של ה"בוס" והחל
לדבר.
"אתה יודע בדיוק מה הולך לקרות, אז למה שלא נדלג על כל זיוני
השכל? תגיד לי הכול עכשיו ואני אשתדל להשאיר לך כמה איברים
חיוניים, או שתתעקש. כשאני אסיים אתך, אמנסטי אינטרנשיונל
ישלחו אותך לצער בעלי-חיים".
ה"בוס" חייך למשמע המשפט המשופשף, בחושבו שהסוכן התאמן עליו
ודאי פעמים רבות. הוא עטה לקולו גוון מליצי והשיב בזלזול "כמה
זמן אתה חושב יקח להם להגיע? הם יודעים שאני מתרגז כשהם
מאחרים" חיוכו של מט'יוס נסדק מעט, אבל הוא שמר על שלוות רוחו.

"ואיך בדיוק הם אמורים לדעת איפה אתה? סרקנו את כל הבגדים שלך,
לא היה שם שום סימן למשדר. אלא אם כן אתה טלפאתי, ואני מפקפק
בכך, אתה תהיה כאן לבד לעוד הרבה מאד זמן".
ה"בוס" חייך חיוך רחב, שלא כמנהגו, וצחקק כמו שהוא ציפה
מפסיכופט שיצחקק. הוא נעץ את ארובות עינו באלו של מט'יוס והשיב
בקול מתגרה "אתה בטוח שסרקתם הכל?"
הסוכן מט'יוס היה בטוח שהוא רואה את המלכודת, וענה בביטחון
גמור "אתה ערום, חלאה. אלא אם כן יש לך שבב תת-ורידי, ואני
יודע שאין לך כי אתה מפחד ממחטים. עברנו על כל מה שהיה עליך,
כולל המשקפיים המפורסמים, שאותם אגב אני מתכוון לקחת בתור
מזכרת. מה אתה חושב שאנחנו, חובבנים? " ברגע שהוא סיים את
ההברה האחרונה של אותה מילה, הוא הבחין בהשתקפות אור פעוטה
מאזור חלציו של ה"בוס". ה"בוס" קלט את המבט שלו והחזיר לו אחר
מלא משמעות.
"אמנם החבר הקטן שלי פה למטה משמש אותי בעיקר לעינוג, אבל הוא
שימושי מאד גם לענייני איתור. אני מאמין שיש לך עוד 3 דקות"
לסלי מט'יוס לא היה מבועת. לא נשארה בו מספיק שפיות בשביל זה.
הוא ידע שה"בוס" לא מבלף, ושיש לו זמן קצר לעשות את מה שהוא
צריך לעשות. הוא קיווה שזה יהיה הרבה יותר מהנה, אבל הוא ידע
שבשורה התחתונה זה לא משנה. הוא יהרוג את ה"בוס" ויפרוש
מהסוכנות. העולם יהיה מקום הרבה יותר בטוח, והוא יוכל נוח.
אולי הוא גם יתחיל לזיין את המזכירה שלו. הוא שלף את האקדח שלו
באותו שקט נפשי שבו רופא שיניים שולף מקדח. כלי עבודה רגיל של
איש מקצוע מיומן. הוא חייך אל ה"בוס", שחייך אליו חזרה, ודרך
את הנשק, מכניס כדור לבית הבליעה. הוא כיוון את הנשק לבין
עיניו של ה"בוס" ועצר את נשמתו. הזמן עצר מלכת. צעקה מרוחקת של
נחקר נשמעה היטב בחלל החדר. ביפר צפצף. הביפר של הסוכן מט'יוס
צפצף. בלי להזיז את האקדח מפניו של ה"בוס", הוא הסיר את המכשיר
מחגורתו וקרא את ההודעה שהופיעה על הצג. "הגונדה תפסה את
ה"בוס" בקשמיר, בצד הפקיסטני. הם חוקרים אותו עכשיו".

לסלי מט'יוס קפא בעמידה. הוא מצמץ פעם, פעמיים. לאט-לאט הוא
הוריד את האקדח. פניו חזרו לאדישות הרגילה שלו, הוא הופתע
מהשקט שבו הוא קיבל את כל העניין. הוא פרק את נשקו והוציא
מכיסו את הארנק שלקח מה"בוס". הוא הסתכל בתעודות שבתוך הארנק
ופנה אל האיש שישב קשור מולו.
"בלי שטויות עכשיו. אתה גרגורי ליפסקי?" ה"בוס" נשאר בהבעה
קפואה והנהן בחיוב ובאיטיות. מט'יוס נאנח אנחה ארוכה כנצח ושאל
שנית, קולו גל של אכזבות.
"ואתה לא עוסק במסחר של נשק?" "ה"בוס" השתהה קצת עם התשובה. כל
העניין התחיל למצוא חן בעיניו. לבסוף הוא הניע את ראשו מצד
לצד.
הסוכן מט'יוס ידע מה צריך לעשות. זה קרה כבר מספר פעמים בעבר.
זה לא היה כל-כך חריג.  
"אתה דובר אנגלית?" ה"בוס" השיב בחיוב.
"אתה יודע להשתמש בנשק?"
"אני רובאי 02". מט'יוס היה קצת מאוכזב מהתשובה הזאת.
"זה יצטרך להספיק".

אפילוג
איש צעיר לבוש בחליפה מחויטת לגם בהנאה מבירה גרמנית בלובי
המהודר של מלון "הילטון" ניו-יורק. כל חזותו אמרה רצינות, מלבד
משקפי השמש הרחבות שכיסו מחצית מפניו. רשרוש קצר נשמע מתוך
ההתקן הלא נראה שהיה חבוי באוזנו הימנית.
"איך הולך, בוס?" הצעיר לא יכל שלא לחייך בכל פעם שהוא שמע
אותם קוראים לו כך. הוא קירב את שרוולו בנון-שלנטיות ליד פיו
ולחש לתוך אחד החפתים "החבילה הגיעה, היכונו לאיסוף".