הוא ראה אותה
היא שכבה על הקרקע המלוכלכת,
החושך אפף אותה.
צווארה דימם.
היא נראתה כאילו היא עומדת למות, פיזית ונפשית בעת ובעונה
אחת.
הוא הסתכל על פניה,
ומיד ראה שהיא לא רגילה.
מיוחדת.
מוזרה.
עיניה נראו עצובות.
ניכר עליה כי עברה הרבה
סבלה הרבה
נפגעה.
הוא לקח אותה בזרועותיו.
היא השמיעה אנחת תודה חלושה, כואבת.
הוא הכניס אותה לביתו, למיטתו,
וכיסה אותה.
הבעה של הקלה התפשטה על פניה, וכן על פניו.
היא חייכה, השמיעה עוד אנחת תודה חלושה, אך כבר לא כואבת.
גם הוא השמיע אנחה.
ניכר בו כי הוא שמח שהיא בסדר, שמעט מחייה חזרו אליה.
"בוא", היא לחשה.
הוא נכנס למיטתו, שכב לצידה, מנסה להיצמד אליה כמה שאפשר.
הוא הצמיד את פיו אל צווארה המדמם, מצץ את דמה הצעיר
והמלוכלך.
היא פלטה צרחת כאב קטנה, ושבה לרגיעתה. צווארה הפסיק לדמם.
הוא ליטף את כתפיה, ולאט לאט השכיב אותה עליו, כשראשה על ליבו,
והיא נצמדה אליו חזק חזק.
פתאום הוא הרגיש כאב חד בנשמתו, כאילו שהוא מנסה לצאת מגופו,
ופשוט לא יכול.
זה נפסק, הכאב יצא. לא הנשמה מתוך הגוף.
אנחה של הקלה פרצה ממנה. האם ייתכן שהיא הרגישה את אשר שהוא
הרגיש?
הוא המשיך ללטף אותה, להחדיר אליה את אהבתו, שמעולם לא זכה
להעביר אותה אל מישהי קודם לכן, בחייו.
הוא ירד יותר ויותר למטה, והצמיד אותה אליו יותר ויותר חזק.
היא לא התנגדה.
היא ליטפה אותו בבטנו ומטה, חזק. כמעט מכאיבה לו.
בסוף היא נרגעה, וירדה ממנו.
הוא אזר אומץ ושאל: "מה קרה? למה מצאתי אותך ככה?"
היא נשמה נשימה עמוקה, מתאמצת לא לבכות.
"הוריי זרקו אותי מהבית."
"למה?!", הוא שאל, מזועזע. איך אפשר לזרוק בחורה יפה כל כך?
הוא בחיים לא היה עושה דבר כזה...
"כי הם גילו שאני ערפדית."
"איך?"
"סיפור ארוך. כבר שלוש שנים שאני בדיכאון, אבל שלא כמו בני
נוער אחרים, אני לא שותה ולא מעשנת. אני רוצחת אנשים ושותה את
דמם. יום אחד, אני רצחתי את אחי הגדול, ושתיתי את דמו. הדבר
האחרון שאמר היה 'אל תיכנעי לתשוקות שלך'. מאז, ליבי נשבר.
הדיכאון נעשה יותר ויותר חזק. גם בגלל שהפסקתי למצוץ דם -
קיימתי את מילתי אל אחי הגדול האהוב כל כך, שרצחתי במו ידיי,
רק כדי לקיים את גופי. שנה חייתי מבלי למצוץ דם. אך הלילה,
כנראה שצעקתי מתוך שינה 'דם... דם טרי... בבקשה...' מתוך שינה,
כהרגלי, והוריי שמעו אותי. אבי העיר אותי בעדינות. 'בואי', הוא
אמר לי ברכות. 'אני צריך לדבר איתך.'. הלכתי איתו. הוא הוביל
אותי אם מחוץ לדלת הבית. הוא פתח אותה, ופתאום קיבלו עינייו את
המבט הרצחני ביותר שאי פעם ראיתי. הוא בעט אותי החוצה בעוצמה,
בכעס שאין לו סוף. 'שם תישארי, רוצחת מתועבת', הוא צעק
בארסיות, והותיר אותי מדממת ברחוב. איבדתי המון דם, אבל הבנתי
שאין לי בשביל מה לחיות, אז פשוט שכבתי על הקרקע, נותנת לדם
לזרום ממני, ומתכוננת ורוצה למות. אני מאמינה כי אם שוכבים על
הרצפה בעיניים עצומות ומתחננים למוות, הוא מגיע. וכמעט שהוא
הגיע. הרגשתי איך עיניי מתערפלות, איך חושיי מתכהים, אך אז אתה
הגעת.", היא סיימה, ופרצה בבכי.
הוא הצמיד את ראשה  אל כתפו, נותן לה לבכות כחפצה.
היא סיימה, והתרחקה ממנו במהירות.
"מה קרה, אהובה?", הוא שאל בבהלה.
"אני לא אזהם אותך בגופי הדוחה."
"גופך אינו דוחה."
"הוא כן. איני יותר מרוצחת מתועבת", היא אמרה, וכמעט שבכתה
שוב.
"אינך רוצחת מתועבת. אביך אינו רואה את מה שאת באמת. אולי את
ערפדית, אך את אינך ערפדית מרצון. גופך הכריח אותך להתקיים
מדמם של אחרים, איךא ינך רצית בזאת. את נלחמת ככל שיכולת, וזה
מה שחשוב. גופך מזוהם, אך נפשך טהורה. אני נשבע שאעזור לך עד
כמה שאוכל."
"תודה!", היא פלטה חלושות, ובכתה שוב.

"בוקר טוב", הוא העיר אותה ברכות. "בואי נברח מפה. נחייה רק
שנינו, במקום בו איש לא ירדוף אותנו, לעולם." "בוקר טוב", היא
חייכה אליו את חיוכה היפה. אך בו ברגע, קיבלו עיניה מבט מורעב,
שפתיה הצטמצמו לחיוך מרושע, והיא לחשה במסתוריות "דם... אני
רואה דם...", ואז היא נעצה את ניביה החדות בתוך צווארו.
הוא איבד את רוב דמו, שהלך אל פיה של הערפדית, המתענגת עליו.
לבסוף, חיוור, הוא נתן בה מבט אוהב, והיא החזירה לו אחד חזרה.
"אוי ואבוי! גופי השתלט עליי!", היא בכתה. "כיצד אוכל לתקן
אותך?"
"אל תיכנעי לתשוקות שלך.", הוא סיים, ונפח את נשמתו.
היא נשברה, ובכתה כשם שלא בכתה בחייה, למרות שיגונה היה מעבר
לדמעות.
אז, היא נעצה את ניביה החדות בירכה, וקרעה אותה. זה כאב, אך
היא נהנתה מכל רגע. כל דמה זרם ממנה, וכשהרגישה שגופה נחלש
ודומם לאיטו, עיניה וחושיה מתערפלים, היא אמרה חלושות: "אחי...
אהובי... קיימתי את הבטחתי... לא נכנעתי לתשוקותיי...", והיא
נפחה את נשמתה אף היא, מצטרפת אליהם. ניכר ליה כי בשבילה היה
המוות מפלט מבורך, ולא בית כלא מפחיד ומבעית.
היא נתנה מעצמה את הטוב ביותר.