חזרתי שיכורה ופרנקופילית,
יודעת את שבירות הנוטר-דאם
(שבירה, כי עשויה עצמות אדם! -
וליפנית מזדמנת: "Can you feel it?

It's made of bones!"), יודעת שלאורך
שנים נוכל לנצור תיבות מעץ,
מגש, ספלי חרסינה וחולץ
ליין, תלתלי דולב ואורן,

ובמגירה דוממת תתגלינה
חותמת שעווה דמוית תליון
ושתי שורות: "לכבוד נפוליאון
מספר אחת, קיסר צרפת, אי סנט-הלנה."

כאמזונה בין ירכי תזאוס -
צרפת וקיסרות מאחוריו -
עדיין מישהו נכון לצאת לקרב
עם הקיסר לשעבר, נסיך הכאוס

והגורל, עדיין מישהו טורח,
עדיין מישהו שומר לו אמונים -
לא לכובש, אליל ההמונים -
לאיש עזוב, ליללות ירח.

ואז, על הנהר עטוף האבן,
נזכרתי בגולה-איים אחר.
אי השדים! טבעת הגדר
העצומה של ים, וים - מעבר.

נאמנות - בעת שבירת החרב!
הלחי? - לא, השלד השני.
ואז - ז'ראר קהאן האלמוני:
ספק-מונח בפר-לאשז בקרב

גדולי הדור, ספק-בחופן אפר
נמהל בחול, בדבש, בזעפרן...
כתוב: "נספה באושוויץ pour la France".
לא צאן, לא טבח - pour la France של בית הספר,

שאת הכל סופגת ומחבקת:
מהפכה ומלוכה, טובים, רעים,
וכיכרות, שרק מסוות איים,
קיבלו שמות בחלוקה צודקת:

מכל בניה היא זוכה לנאחעס,
כל האיים - שווים. אבל אני, קרועה
ומהללת האיים הידועה,
מעל כולם - מעריכה את נקסוס.