בלילה חלמתי שאני רייסטלין. היה לי עור זהב וגלימה אדומה.
הייתי מכשף. הייתי רב מג. לא היה לי צורך בבני אדם, לא היה לי
צורך בכם. דרקונים היו מתים על קצה מטה מגיוס שהחזקתי בידי.
בחלום שלי באה אלי אחת, בת אנוש. היא רצתה לדעת מה אני עושה
בחדרי, משם יוצאים ריחות של חומרים מוזרים. אין לי רצון לשתף
בני אנוש בכישופי, ואין לי צורך לתת לבת אנוש להיכנס לנשמתי.
פתחתי את הדלת עד כדי חריץ והבטתי בה כשברדס גלימתי האדומה
כיסתה את עיני. כאשר היא ביקשה להיכנס הרמתי את מבטי, נתתי
לעיני לפגוש בשלה. עיני שעון החול שהיו לי בחלום יכלו לראות
אנשים מזדקנים ומתים. בני אנוש מוצאים את עיני מטרידות. אבל
היא לא הניחה לי. כשהבטתי בתוך עיניה ראיתי אותה מזדקנת, ראיתי
את יופייה נעלם. אבל מבטה נשאר נעול בשלי, ובתוך עיניה היה רק
אופל.
שיראק!
נדלק האור בחדרי. החלום נגמר. לא הייתי יותר רייסטלין, לא היו
לי יותר גלימות אדומות או עיני שעון חול או מטה.
הייתי גיא ניר, הייתה לי גלימה שחורה וחרב, וידעתי שישנה גם
בת-אנוש אי שם שבעיניה יש רק אפלה.
