וטב שבאת, רציתי את עזרתך בלהפוך את המחשב ולהכניס אותו שוכב
מאוזן לעגלה הזאת.
השתגעת? זה לא בריא למחשב להפוך אותו.
לא ביקשתי את דעתך, רק את עזרתך.
לא עוזרת. חראם על המחשב.
אבל תראי כמה חוטים יש לי כאן על הרצפה. זה עוד דבר שאני צריך
לעשות. לסדר את כל החוטים האלה. אני לא מגיע לזה. זה אף פעם לא
נגמר. נאנח. ראית את המנורה החדשה במטבח? התדרדרתי לאייס. השאר
זה פלוס. את יודעת כמה עלתה המנורת פלוס בסלון? היא מנורה של
3500 שקל, אבל לקחתי אותה מתצוגה. עלתה לי רק 1200 שקל. וזאת
באמבטיה, מנורה של אלף שקל. גם כן פלוס. הכי טובים זה פלוס.
נו, אז איך זאת שבמטבח?
מסתכלת - יופי. ממש בסדר. נותנת אור.
אני רואה שאת לא מתלהבת. את לא מבינה במנורות כנראה.
כנראה.
שתיקה
את יודעת מה? מתפרץ ברגשנות, רוצה לראות את המתקן החדש שקניתי
לתליית שואב אבק? בואי, בואי למסדרון רגע. ניגש לארון מגרות -
קורע את העטיפה בדרך - תראי איזה יופי!! הצינור מתלבש כאן,
והידית כאן, וככה תולים את זה וזה לא מסתבך בין הרגליים, הכל
מאורגן פיקס.
וואלה.
כמה זמן לא ראיתי אותך? מביט בה פתאום במבט חודר. את נראית
וטב.
תודה... מחייכת...תוהה... והרגע חלף.
אוקי, בואי ננסה רגע, טומן את ראשו בין רגליה ומנסה להגיע
למסילה - בואי ננסה רגע להוריד את שני הברגים האלה מהעגלה -
אולי ככה יהיה יותר מקום להשכיב את המחשב. ידה מתגנבת לפדחתו
בהיסח הדעת, לשה את שכמותיו. איי איי מה את עושה?! כואב! מסירה
ידיים בבהלה. שיט, זה באמת לא נכנס. חבל. ככה כל החוטים ישארו
זרוקים על הרצפה. גועל נפש. פשוט חבל.
לא נורא, היא פולטת אנחת רווחה. זה עדיף למחשב. ומה זה כבר
משנה בעצם?
מניד ראשו ביאוש. אני מנסה להתייעל, את לא שמה לב?...אין, אין
הבנה..
שתיקה.
בואי אראה לך את התמונות מהמצלמה החדשה.
כן, תראה לי.
הנה, הסטודנטית שלי מה זה התלהבה! בואי תראי. את יודעת
פוטושופ? אה לא? אני אלמד אותך. את רואה את התמונה הזאת? יפה
לא? (עץ, עננים, ים) - כן.
מה כן, מה כן? לא יפה?
כן, יפה.
וזאת? וזאת? וזאת?
כן, יפות. מזכירות לי טפטים נוף של פראג'. מאלה שהיו מצטלמים
לידם....?
מגחך. את לא מבינה גם באמנות אני רואה. זאת ממש אמנותית,
תראי!
מסתכלת בה (עננים שחפים שני אנשים, מזח)
כן, באמת יפה.
רק חכי אוי מה אני רואה כאן, כתמים מהעדשה?
איפה?
הנה, מצביע על כתמים בלתי נראים, כאן כאן וכאן. את לא רואה?
צריך להסיר אותם.
היא מוחה. למה להסיר אותם? מה זה חשוב? הצבעוניות של התמונה
הרבה יותר מעניינת משני כתמים בלתי מורגשים. האווירה. התחושה
הכללית. זה מה שקובע את הטון. מי מסתכל על עוד כתם פחות כתם?
מה זה מי רואה אותם? עונה בחירשות. אני רואה אותם! כולם
רואים אותם! זה מה שחשוב, מה? אני לא אשאיר טעויות טכניות שלי
ככה לעיני כל
אני חושבת, אמרה, שאנחנו לא מפיקים את אותה חוויה מצילום.
ובראשה הדהד- רק מצילום? צילום? לום?
תראי איך בקליק אחד, עם הפוטושופ, כל העננים הופכים צהובים
והשמיים ירוקים. זה שעות של עבודה. לרטש כל תמונה.
אכן מקסים, ענתה בכנות.
רוצה לשתות משו חם? התעודד.
כן. קר לי.
קר לך?
אוי, החימום לא בסדר. נרעש כולו הולך לאיזה תרמוסטט נחבא בקיר.
זה בגלל שהיו ימים קרים, התקלקל כנראה. 13 מעלות?? ממש לא
אחראי. עוד דבר שצריך לסדר. אני לא מגיע לזה. זה משגע אותי. כל
כך הרבה דברים. בדרך כלל חם פו, שתדעי. ממש חם. הנה, תורידי
נעליים תעמדי על הקובייה הזאת בפרקט, תרגישי.
נוגעת ביד, קפוא.
ואין לך תנור? מצביעה מעלה,  אולי... תדליק את המזגן הזה?
משקיף דרכה אל המזגן במבט מצועף.
לא לא, זה לא רעיון טוב המזגן הזה. ההתקנה שלו, את מבינה, זה
עושה מים לשכנים. בלגנים. הייתי צריך לסדר את זה בקיץ, נו,
אוף. זה לא נגמר, כמה דברים אני צריך לסדר. אמרתי לך. מאז
שעברתי לדירה הזאת, אני רק מתרוצץ בין סידורים, וזה לא נגמר,
לא נגמר....
מביט בה בפרץ נדיבות - די אני לא בסדר, לא שמתי לב אליך.
את יודעת מה, בואי רק אני אראה לך את החוט של התנור אפיה -
ואחרי כן אני אחמם אותך. מבטיח. באמת אני לא בסדר.
בואי, בואי תראי. זהו שזה לא שהחוט קצר כמו ש... כמו שהתנור
ארוך? היא מציעה בחביבות, לא, הוא מנופף בידיו בחוסר אונים. את
לא מבינה נו. כמו שהיציאה שלו לא במקום!! היציאה שלו מקדימה
ולא מאחורה, צריך להזיז את כל התנור ולשנות את היציאה  וככה
החוט- -
טוב, עזבי לא חשוב.
אולי נתכרבל פו על הספה הזאת - אגב אני צריך להחליף מזרון איפה
לדעתך כדאי לקנות מזרון?- ואני אראה לך  את הסרט שצילמתי
בויאטנם.  מביא את המצלמה, מסנכרן אותה עם המסך, טומן את ראשו
בחיקה, מביא את המחשב הנייד ומתחיל לבדוק דואר בינתיים.  
ברקע רץ סרט על ארבעה רוכבי אופניים במכנסיי אומואים מבריקים
הדוקים, מדוושים להם בגשרים תלויים חסרי מעקה, בין ילדות
מלוכסנות יפהפיות בעלות כיסוי ראש אדום וסל קש ענק על גבם,
בתוכו ילדים נוספים.
מפצלת קשב בין שני המסכים, כשמחשבה מגונה מתגנבת לראשה, האם
כדאי גם לה לבדוק דואר? אם כבר האינטרנט זורם בחיקה?..אולי
בכלל יש לה מכתב מ....
הוא מבחין במבטה וטורק את הנייד. הסרט נגמר. אוי, את יודעת כבר
מה השעה? בואי, רוצה נלך לישון? עוד מעט קמים לעבודה.
אוקי.
אבל לא נישן על הספה!? מביט בה בחשש.
לא, לא, אני ישנה אצלך היום.
האא מזל, נאנח בהקלה, אז בואי נלך לחדר השינה.
הנה, זאת תהיה השמיכה שלך. נותן לה שמיכת פוך.
שוכבים מחובקים בלי לנוע, מתחת לשמיכה שלה, מתחממים.
נורא חשוך כאן.
מזנק מהמיטה, מביא גפרורים, מדליק נר על החלון.
עכשיו וטב?
כן.
חוזר בזינוק. מתכרבלים שוב. ידו נעה על גופה ברכות, סיבובים
סיבובים.
אחח, היא חושבת, גופה נענה. אילו רק היה מקצר לי תהליכים ישר
כשבאתי.
אחח.... נודדות גם מחשבותיו.... או שלא. אין לדעת. עיניו
מהודקות באדיקות.
מגעו עדין עדין, נעים נעים. שונה מאד מגופו המסורבל, הכבד.
שונה מאד גם ממקס, שאסר עליה להיזכר בו בהקשר זה.
היא מרוגשת, נעה איתו בהרמוניה. שמה את המחשבות בצד.
הוא דש אותה בעדינות, נזהר שלא להכביד. בחושך הפנים שלו נראים
כמו פסל היא חושבת.
אחר כך הם מתגלגלים כל אחד לצד אחר.
את עצובה, הוא שואל.
היא מהנהנת מופתעת. היא לא ידעה שהיא עצובה, וגם לא ידעה שהדבר
ניכר בה. שאלתו גרמה לה לשים לב לצער גדול המזדחל מהגרון
לאוזניים לעינים, נקווה שם, מטפטף כמבוע.
מחר זה יעבור, הוא מבטיח, מתכסה בשמיכה שלו ומסתובב לצד שני.
היא מסתכלת קצת על הנר ועל צמרות העצים.
אחרי זמן מה היא מטלטלת את כתפיו בשאלה.
מה. הוא ממלמל.
אפשר להפריע לך, היא שואלת.
לא, הוא אומר.
אני מתקשה להירדם, היא אומרת.
עכשיו גם אני, הוא אומר.
אתה רוצה שאלך, היא שואלת
לא! הוא נחרד. את רוצה ללכת?
הגשם דופק בחוץ בחוזקה. היא נזכרת שהקרקע בוצית וטובענית.
כך גם געגועיה.
איזה ספר זה של ג'רום קיי ג'רום היא שואלת, מבחינה רק בשם
הסופר.
שלושה בבומל עונה לה הגב מבלי להסתובב. זה לא שלי.
לא נכון, היא אומרת. כתוב שם שלושה בסירה, אבל אני לומכירה את
העטיפה הזאת. זאת גרסא שונה?
זה לא שלי, הוא חוזר, עיניו עצומות.
בסדר, בסדר. חושבת. לא אקח אותו, תרגע.
מביטה בצג של הנייד. השעה שתיים.
הולכת להשתין.
חוזרת.
הוא כבר ממש ישן.
נכנסת לצד שלה בזהירות. מתכסה בשמיכה הנפרדת הזאת, מביטה
בחלון.
מקס אמר לה לא לחשוב עליו.
מקס לא היה משתמש בשמיכה נפרדת.
מקס לא היה מסובב לה את הגב.
מקס לא היה אומר לה שזה לא מנומס לקבור את הראש שלה מתחת לסנטר
שלו, ושהשיערות שלה מפריעות לו לנשום.
מקס לא היה עוצם עיניים לפניה כלל.
למקס יש אישה אחרת.
היא הביטה בלהבה של הנר.
נר עם ריח של דבש.
מה זה התקרה הזאת, חשבה.
אני לא מכירה אותה.
אט אט שקעה בשינה רצופה ללא חלומות.


בבוקר פקחה עיניים.
מזג האוויר השתפר. קרעי שמיים כחולים בצבצו מבעד לעננים. כמעט
כמו בתמונות של פארג' מאתמול.
הציצה בו.
הוא עדיין ישן. בנפרד.
נענעה את הגב שלו קלות.
לא מגיב.
אולי הוא מת? חשבה.
אבל הוא נושם.
באור החיוור של הבוקר נראה לה הגב שלו מלא כתמים.
כדאי להוריד את זה בפוטושופ, חשבה במקומו.
ניסתה להירדם שוב ללא הצלחה.
קמה להסתובב.
הריצפה קרה.
באמבטיה גילתה 4 מברשות שיניים! ארבע!!!
ניסתה לחשוב של מי הן.
ולא היתה שם מברשת שיער.
אולי בגלל שיש לו רק זיפים על הראש, חשבה.
היה שם גם משקל דיגיטאלי. הבוקר הוא מראה שני קילו פחות מאתמול
בערב.
מה השתנה בין אתמול להיום, שאלה את עצמה.
חזרה למיטה.
הוא לא זז.
אחרי חמש דקות הכריח אותו צפצוף חרישי מתוכנת לפקוח עיניים.
מוזר, ציינה לעצמה, שמגע יד לא מזיז אותו, אבל צפצוף מתוכנת כל
כך דק מן הדק- זה כן.
מקלחת.
למה את סוגרת את הדלת?
ככה בא לי.
בגדים.
קפה.
סלון.
את רוצה לשמוע על המתקן נייר טואלט שתיכננתי? שאל בידידות.
כן בטח, ענתה.
למה לא גמרת עם הפסיכולוגית שלך בעצם? שלפה פתאום, הרי אמרת לי
אז שאתה רוצה לסיים, לא? הביטה בו בריכוז חודרני
הוא נעץ בה עיני עגל מבוהלות, ומיד שיגר כלפיה חיוך הסחה זוהר
מאוזן לאוזן.
מעניין, הרהרה, גמני עושה ככה כשאני לא רוצה לענות. לא ידעתי
שגברים משתמשים באותה שיטה?
המתקן נייר טואלט שתיכננתי? שמעה את קולו מבעד לצליל פקיעת
החיוך, ומיד החל להפליג באריכות בין תיאורי נירוסטה ומיסבים.

היא עקבה אחר מסלול ההתפרקות, מבחינה ברסיסי החיוך מקפצים להם
ככדורי כספית, שוקעים בפרקט, ובעצם כבר הבינה.

זה המקסימום שתוכל להפיק ממנו.