למה כשסוף סוף השגתי משהו,
פתאום אני רוצה גם משהו אחר.
ולמה אני עוד נאחזת בזכרון הזה
אולי מפני שפשוט אין לי שום דבר אחר.

למה בכל טוב יש גם ספק
ובכל דבר מלא יש גם קצת ריק.
רוצה להיות חופשייה כמו פרפר,
רוצה להיות בשני העולמות,
ובעיקר רוצה להפסיק להתחשב בכל האחרות.

וכרגיל, כואב לי לראות כשמשהו קם.
להעריך את מה שיש לי, כנראה לא אדע לעולם.
מישהו מוכן להסביר לי מדוע לא יתכן מצב שבו הכל מושלם?

אז למה בכל טוב יש גם ספק
ובכל דבר מלא יש גם קצת ריק.
רוצה להיות חופשייה כמו פרפר,
רוצה להיות בשני העולמות,
ובעיקר רוצה להפסיק להתחשב בכל האחרות.