היא אותי הזמינה לביתה שבמושב
חביבות רבה הפגינה בצעד מחושב;
לבטים לרוב היו לי בדבר מתנה
שלא תכביד על התקציב ולא תהא קטנה.

אל ביתה אני הגעתי עם זר פרחים ביד
סידרה אותם באגרטל והתעטשה מיד,
"אפצ'י, אפצ'י!" השמיעה היא ועוד "אפצ'י!"
ושוב,
חמש או עשר פעמים - יותר מכל חישוב;

כשתם ההתקף, נרגעו הרוחות
והגיע הזמן לצחוקים ובדיחות
ועלה רעיון - שהיה גם קביל -
לטייל על השביל שלגורן מוביל.

הגורנה הגענו ונפלנו למשכב,
כעבור דקתיים תם ה"קרב",
כי אפי האסתטי, שבו התגאיתי,
החל לגרד, האדים, וגם זב;

יצא לי "אפצ'י!", ו"אפצ'י!" היא השיבה,
ושבנו  "מתאפצ'ים" למושב.