כאן בדיוק, באמצע השממה,
מונחים שרידים של אחרי מלחמה,
שקט מפחיד סורר,
מסרב להיכנע, שוב לוותר,
ואנשים הוזים, ככה תלושים,
חתונה עלתה להם יותר ממאה,
וכמה גרושים,
הם נוטים לברוח, לחמוק מחולשה,
לא ניסו מספיק, נעקצו מאישה.

והיא אמרה, ככה משום מקום,
אותי תוכל להשיג אולי רק בחלום,
אז הלכתי קצת למיטה לישון,
אולי שם היא תשאיר לי קצת מקום,
לבוא אליה, ואת גופה ללטף,
לספר לה כמה אני ממש עייף,
כי הזמן כבר מזמן לא מרפא,
רק גורם להתרגל למצב קשה,
מציאות כואבת, ילדה אחרת.

אני אוהב פרחים,
אני אוהב ורדים,
אבל יותר מכל, אני אוהב אותך,
ואין לי ברירה,
כבר אין לי בחירה,
ככה טוב לי, ככה ממש רע לי.

זה כבר לא פה, זה מיוחד,
ילדה אחרת, מותירה אותי לבד,
אותה ילדה, רק כמה שנים אחורה,
לא סיפרתי לה, כמה יש בה רוע,
והעיניים לפתע נפקחות,
מרגישים כמו סרט דרמה לפחות,
איך זה יתכן, אותו חיוך, אותו החן,
אותה הילדה, בתקופה מאוחרת,
אני יודע, זאת לא ילדה אחרת.

תני לי קצת להתקרב,
תותירי בך מעט להתאהב,
אט את נפתחת כמו פרח,
מלאה תשוקה ואור של ירח,
ואני, קצת קשה להפתח,
הילד האמיתי שבי הלך, ברח,
לא מגלה סוד, לא נותן להריח,
נותן רק כמה מילות קסם של פתיח,
מציאות כואבת, ילדה אחרת.

אני אוהב פרחים,
אני אוהב ורדים,
אבל יותר מכל, אני אוהב אותך,
ואין לי ברירה,
כבר אין לי בחירה,
ככה טוב לי, ככה ממש רע לי.

ואני נוטה לחשוב,
כי העולם לא תמיד אכזר,
כמו שהוא נראה, הוא מוזר,
כי לפעמים הוא סתם משחק,
נדמה לי, אומר ושותק,
והגבול בין האהבה והשנאה,
הוא כזה, כל כך דק,
לא עובר אותו, לא בורח למרחק,
כי החיוך הוא הקו הקצר ביותר,
שמחבר בין אנשים, במשבר,
ואת לא כמו כולן, מחוץ למסגרת,
ואמרת שבאמת אותי אהבת,
אז איפה את, ילדה אחרת.

ואני אוהב פרחים,
במיוחד ורדים,
אבל יותר מכל, אני אוהב אותך,
ואין לי ברירה,
כבר אין לי בחירה,
ככה טוב לי, ככה ממש רע לי,
כי את לא כמו כולן,
אז מתי את חוזרת,
מתי תהיי שלי, ילדה אחרת.