ביום שצחי נקבר הגשם ירד חזק יותר מבדר כלל. נראה  שאפילו
השמיים בכו  עליו.
הייתי החבר הכי טוב שלו, עוד מהעממי דרך כל התיכון ועד הצבא
ואפילו התנדבנו ביחד לאותה יחידה. ממש אחים. אני שנאתי את
צחי.
צחי היה תמיד יותר מוצלח, יותר מושלם. וזה הרג אותי מעצבים.
הוא היה גבוה יותר, חזק יותר, מצחיק יותר, מצליח יותר. הוא היה
אהוב הבנות ואליל הבנים ואני תמיד הייתי, החבר הכי טוב של...
שהגענו לצבא חשבתי שאולי זה יהיה דף חדש והפער ייסגר אבל זה רק
הלך והחמיר מיד בשבוע הראשון הוא הפך למנהיג המחלקה, חביב
המפקדים, עם הכושר הכי טוב שעוזר לכולם ומעודד אותם. ואני נגרר
אחרון בריצות, נשבר ונרדם בשמירות, לא בדיוק חומר לקצונה.
יום אחד איחרתי למסדר וכל המחלקה נדפקה בתורנויות. צחי בא אלי
ובמכה אחת על החזה הפיל אותי אל תוך הבוץ, מיד אחר כך הוא עזר
לי לקום ואמר 'הפעם ולינסקי אני מתעלם אבל שלא יקרה עוד פעם,
אה' הוא משך אותי למעלה ואמר ' זה ולינסקי עוד יהיה הרמטכ"ל'
וכולם צחקו והוא חיבק אותי וחייך ואני חייכתי לו בחזרה וכולם
חשבו שאנחנו החברים הכי טובים שיש אבל אני בפנים שנאתי אותו
יותר מתמיד ממש רציתי שהוא ימות. ואז הורידו אותנו לעזה.
היו שם התפרעויות של ערבים ובלגן אטומי. לא קיבלנו פקודות
ברורות ואף אחד לא ידע מה בדיוק צריך לעשות. ישבנו די מבולבלים
על הרצפה וחיקנו להוראות. ואז צחי כרגיל התחיל. הוא סידר את
כולם בעמדות ועשה שיחות מוטיבציה לכולם וצעק על כל אחד לאן
ללכת אפילו המפקד לא יכל לעשות את זה ככה. התחלנו להחזיר אש מה
שרק עיצבן אותם יותר וגרם להתפתחות של קרב אש רציני.
ואז אני שומע צעקה ' ולינסקי אני בא לעמדה שלך חפה אלי' זה היה
צחי הוא עמד בעמדה לידי מרחק  של איזה תשעה מטר ממני. הוא קם
והתחיל לירות ולרוץ לכיווני. אני  יריתי גם כן ואז הוא קפץ אל
תוך העמדה שלי. כולם חשבו שהוא נפגע כנראה כי כל העניים מיד
עברו לכיוונו. המבטים שלהם היו בדיעבד מה ששבר אותי. מבטים
מודאגים כאלה מבוהלים מהמחשבה על האפשרות שצחי נפגע. ואני יודע
שלא הייתי צריך לחשוב על זה אבל כל מה שחשבתי עליו באותו רגע
היה אם גם בגללי הם היו כ"כ מבוהלים כי אני הרי לא באמת מישהו
אלא רק חבר של צחי.                                          
                                                           
                 
צחי היה עדיין על הרצפה שוכב עם הפנים לרצפה מתנשף ואז לשניה
הפסקתי לירות  וכיוונתי את הרובה אל הגב של צחי. ברגע שהוא
הרים את הראש יריתי צרור.
צעקתי 'צחי נפגע תביא חובש.' אף אחד לא ידע מאיפה הגיעו
הכדורים היו שם כל כך הרבה יריות שלא היה סיכויי שמישהו יגלה.
צחי הרים לשניה את הראש ואמר ' תודה אחי.' מיד אחרי זה החובש
היגעה. החובש ניסה להחיות אותו איזה דקה אבל התייאש די מהר .
אני לא מבין עד עכשיו על מה התודה שצחי אמר ואם הוא ידע.
ההלוויה הייתה אחרי שלושה ימים וכולם באו ובכו. אפילו מפקד
החיל היגיעה וספד. זה היה מראה חד פעמי, מחלקה שלמה של לוחמים
בוכה, חוץ ממני. רק אני שמחתי, לא מבחוץ מבחוץ בכיתי כמו כולם
אבל מבפנים, מבפנים.
הכתב במבט סיפר סיפור על חייל שמת בעת מילוי תפקידו ממש בין
זרועותיו של חברו הטוב ביותר ולא שכח לציין שהוא היה מטובי
בננו. כולם באו אלי עם ניחומים על החבר הכי טוב שלי שמת ואמא
שלו שהייתה ממש על הקרשים ניגשה אלי ושאלה: אמרו לי שאתה הייתה
ממש ליד שיצחק הוא נהרג, מה היו המילים האחרונות שלו?' רציתי
לספר לה את כל הסיפור רציתי להסביר לה את המשמעות שיכלה להיות
למילים אבל רק שתקתי ואחרי כמה שניות אמרתי בלחישה: תודה אחי.
היא ליטפה לי את הראש ואמרה 'גם אני הייתי רוצה להודות לך
החברות שלכם. אתה לא יודע עד כמה שהייתה חשוב בשבילו כמה גרמת
לו אושר. אתה לא יודע כמה שהוא אהב אותך'.