"השבת נכנסת היום מאוחר, ב-19:00" אמרה טלי. היא הסתכלה לי
עמוק בעיניים כאילו הייתי אמורה להגיב בדרך כלשהי. כאילו זו
אשמתי שהיא לא נכנסת יותר מוקדם. "יופי לה," אמרתי, מחזירה מבט
אל אותו פרק של 'חברים' שראיתי 7,198 פעמים לפחות. שוב צ'נדלר
אמר את הבדיחה השחוקה הזאתי שהיתה כבר נמאסת אילו נאמרה ע"י כל
אחד אחר חוץ ממנו. שוב גיחכתי במתינות.
"חן, לא שמעת אותי? השבת נכנסת ב-19:00" טלי החליטה להיות
מעצבנת מהרגיל היום. פלטתי אנחה והסתובבתי את כל 45 המעלות
אליה.
"כן, נו? ומה את רוצה שאני אעשה בקשר לזה?"
"את יודעת מה אני רוצה שתעשי."
כן. האמת שידעתי. סתם אני אוהבת לדחות קיצים. הרי הם קיצים, הם
ממילא אמורים לבוא כמה שיותר מאוחר, לא? נעם לי ההיגיון המעוות
שלי. חבל שהייתי היחידה בזה.
פלטתי את אנחה מס' 2 להיום. בקצב הזה יקראו לי קטר ויחברו אותי
לרכבת ישראל. קמתי על רגלי מהשטיח, מזכירה לעצמי שצריך לשאוב
ממנו אבק מתישהו, ודוחה גם את הקץ הזה באותה מחשבה, והתקדמתי
לעבר טלי, כשבדרך אני עוטה על פני את המבט האומלל ביותר
שיכולתי להקריץ באותו רגע.
"טלי, את בטוחה שאני חייבת לעשות את זה?" ייללתי. טלי בתגובה
העניקה לי את מבט המורה הכי טוב שהיה לה בסטוק. אני צריכה
לדעת. הייתי מורה איזה שנתיים. אוח, הצבא.
"חן, אל תתחרטי לי עכשיו. אמרנו שאת הולכת על זה. דיברנו על זה
כבר. זה לא חדש לך." היא אפילו לא ניסתה להכניס מילה אחת
מעודדת שתגרום לזה להיראות פחות נורא. לא שמשהו בזה יכול להיות
כ"כ טוב שהיה למעשה מעודד אותי, אבל לפחות לנסות.
"אבל... נראה לי הוא סוגר שם יותר מוקדם, טלי, הרי גם ככה אף
אחד לא בא שתי דקות לפני כניסת השבת..." התפתלתי.
"את לא יכולה להסתמך על זה. לפחות תנסי. אין לך מה להפסיד (קל
לך לדבר). פשוט... תעשי את זה. אוי, הקופרייטרים האלו של
נייקי, פשוט גאונות לשמה."
לא גיחכתי. יופי לה, עכשיו מנסה להמתיק לי את הגלולה באמצעות
בדיחות קרש עלובות שחרשו עליהן כבר 20,000 פעם בכל סיטקום
אמריקאי ירוד? מי היא חושבת שהיא, צ'נדלר?
"טוב, טוב, אני הולכת," אמרתי, בקול תבוסתני ומושפל עד אפר. כך
לפחות הרגשתי. מבט חטוף בפניה של טלי הבהיר לי שפחות או יותר
צדקתי בהרגשתי, כי היא נראתה כמו ווינרית נמבר וואנית שכרגע
צלחה את התעלה בגפה. צרם לי מבטה הכה שבע רצון מעצמו, אבל מה
כבר יכולתי לעשות?

הלכתי.
תמיד אני הולכת. לא זכורה לי פעם אחת בחיי שלא הלכתי. כל משימה
שהיה אי פעם צורך להטיל, ואני הייתי נוכחת, כמובן שהייתי זוכה
בפיס. יודעים מה? עכשיו כשאני חושבת על זה, גם אפילו לא הייתי
צריכה להיות נוכחת. לא פעם ולא פעמיים זכורות לי שהמכשיר
הסלולרי שלי היה מצלצל, "פעמון הגיהנום" הייתי מכנה אותו,
ומהעבר השני, עוד לפני אפילו ששאלו "מה המצב?" - זה ישר היה
"את שומעת, חן? יש משהו שאני צריכ/ה שתעשי." כאילו באופן
אוטומטי חשבו תמיד עלי. אין שום אופציה אחרת, אם חן קיימת, למה
לא להטיל את זה עליה? הרי היא סתומה מידי, גם בראש וגם בפה,
מכדי לסרב. אז למה לא, באמת.
הפעם... הפעם היה זה שמוליק. אפילו את שם המשפחה שלו אני לא
יודעת. שמוליק כלשהו בעולם. אבא שלי היה איתו פעם בעסקי
הניקיון, אתם יודעים, העסקת עובדים לעבודות ניקיון בכל מיני
מוסדות, קניונים, אולמות וכדו'. כלומר, האלו ש"הרוויחו",
כביכול, זכו לנקות בכל מיני אולמות ומשרדים מפוארים, בכל מיני
"מגדלי אביב" ו"אולמות רוזן" שכאלו. אלו שלא... לא.
אז אבא שלי, שגם בתור נער, סבתא לאה תמיד זוכרת לספר לנו, היה
"פושטק לא קטן" (איזה יופי זה שיש אידיליה במשפחה, אה?), נהג
קצת לתחמן את שמוליק ולרמות אותו בחלוקת הרווחים. עד כאן טוב
ויפה, כי הוא הצליח לעשות את זה תקופה ארוכה בלי להיתפס,
ולאשתו ובנותיו תמיד היו זוגות נעליים חדשים לפוצץ בהם את
מגירת הנעליים בארון (יש לנו פטיש מטורף לנעליים, אל תשאלו).
אבל יום אחד שמוליק תפס אותו, ואז התחילו הבלאגנים. שמוליק,
כראוי, נורא התעצבן, וכמו כל בנאדם שנורא מתעצבן, התחיל גם
לאיים. כמובן שאבא שלי פוטר באופן מיידי מהחברה, אבל גם
דיבורים על זימונים לבתי משפט התחילו להזרק באוויר. ואבא שלי,
כמו כל פושטק טיפוסי, התחיל להילחץ.
ואז באה ההצעה.

אבא, שלא שכח את ימי השמנת שלו בחברה, זכר היטב שלאחרונה כמה
עובדים החליטו להתפטר, לאחר שכל מיני מנהלים נכבדים במשרדים
יוקרתיים שאותם ניקו בשצף קצף הבחינו בעבודתם השקדנית וגייסו
אותם לשורותיהם. כתוצאה מכך, נותרה החברה עם כמה וכמה מקומות
מיותמים מעובדים, ומאחר שמנהליה בעלי התחת עשו כבר בוקינג לכמה
מגדלים ומקומות להם הבטיחו עובדים במהירות, היא היתה כעת
בבעיה.
וכאן אבי נכנס.
יום אחד, במרווח הקצר לנשימה שנותר בין צעקה אחת של שמוליק
עליו בטלפון לאחרת, עלה במוחו של אבי הרעיון המבריק. למכור את
אחת מבנותיו לעבדות.
'ודאי! איך לא חשבתי על זה קודם? הוא לבטח שאל את עצמו עת צץ
הרעיון במוחו. למה שאני אלך וארוץ מבית משפט זה לאחר ואתעסק
בקקה שאני עצמי הכנסתי אותי אליו, כשיש לי זוג בנות צעירות
ונחמדות, שזה עתה סיימו בשעה טובה שנתיים של שירות צבאי מתיש
ומציק ויכולות לשאת בנטל עבורי? אוי, אני פשוט מבריק!' הוא בטח
טפח לעצמו על השכם במיומנות אדירה (יש לו מפרקים כפולים) ומיהר
להציע את ההצעה הנאה לשמוליק הרוגז.
שמוליק מיהר, משום מה, להסכים, ועתה עמדנו אני ואחותי, שתינו
נאמנות לאבינו ותומכות בו בכל אשר ילך, גם אם מדובר בדרך הפשע,
בפני הדילמה הקשה- מי מאיתנו תלך לעבוד בחרא, הלכה למעשה, כדי
להוציא את אבינו ממנו, לא כ"כ הלכה למעשה?
ואם קראתם את ההקדמה, אז לא צריכה להיות לכם ממש בעיה להבין,
מי מאיתנו זכתה להיות עובדת הניקיון החדשה של שירותי התחנה
המרכזית בת"א. כן, כי שמוליק, למוד ניסיון העבר, סירב לתת לי
לעבוד באיזה "מקום פנסי של עשירים", כהגדרתו. "לא היינו רוצים
שיגנבו לי את הבת שלך לאיזו עבודה חדשה ומכובדת במשרד, ואז אני
עוד פעם אשאר בלי עובדים, נכון?" הוא שאל את אבי בממזרות.
ואבי, שכמובן דאג לעתידה של בתו ורצה להבטיח אותו במקום איכותי
כמו השירותים של המרכזית, מיהר לשלוח אלי מבט של "מה אני
אעשה?" תוך שהוא מפנה מחווה אל עבר מגפי החדשים והיפים. damn
you, מגפיים.
לי ולאחותי טלי היו הרבה ריבים, או יותר נכון, שכנועים שלה,
וניסיונות נואשים וחסרי טעם שלי להחלץ מרוע הגזרה, בעניין
הבחירה, אבל לשתינו הסוף היה ברור.
 
וכך הנני כאן, פוסעת ברחובות דוממים של לקראת ערב שבת אל עבר
משרדיה של חברת ניקיון מעופשת.
ונמאס לי.
נמאס לי שאני אף פעם לא אומרת מילה.
חברותי תמיד כעסו עלי בשל זה, אמרו לי שכל הגועל נפש שאני
אוכלת בא אלי באשמתי שלי בלבד, ושאל לי להאשים בו אף אחד אחר.
"את פשוט לא פותחת את הפה שלך, זאת הבעיה שלך" אמרה לי אחת
פעם. אבל מה אני אעשה? חשבתי אז. זה נראה לי המוטו שלי, כי אני
מוצאת את עצמי אומרת את המשפט הזה די הרבה. מישהו חייב לעשות
את זה ולכל אחד יש משהו, וזה כולה פעם אחת
(yeah, right) ובתכל'ס זה לא כזה נורא, אני אקח את זה בסבבה,
זה יעבור. גם ביל גייטס ניקה פעם חרא מאסלות, לא?
לא. פתאום, בעודי פוסעת מתקדמת ורואה כבר באופק את שלט הניאון
הענק של משרדי החברה, התחילה לפעפע בי תחושה חדשה ולא מוכרת.
תחושה של מרדנות. ומה אם... נגיד... נגיד ואני עושה עכשיו
אחורה פנה, אומרת על הפיפ שלי, ופעם אחת בחיים שלי משיבה
לעצמי את כבודי העצמי? ככל שהתחלתי לחשוב עוד ועוד על הרעיון
הזה, כך הוא קסם לי יותר. יאללה, מה קרה? כאן שביתה! שוברים את
הכלים ו... you know the rest, למה שאני אעשה תמיד את העבודה
השחורה? תמיד דופקים את האלו בצבע בז'! לראשונה בחיי בערה
בתוכי אש כזו של מרד שלא היתה בי מימיי. והחלטתי. אני, חרא של
אחרים, כבר לא מנגבת יותר. תם הטקס.

20 דקות לאחר מכן נפתחה הדלת בביתי.
"כ"כ" מהר סיימת?" שאלה טלי אחותי בהפנותה אלי פנים המומות
כשנכנסתי בדלת. "איך כ"כ מהר?"
"נחשי מה?" חייכתי אל פניה המורמות. "השבת נכנסה."