לא מזמן רציתי לקנות ארון. עברתי דירה לדרום ת"א ולא היה מקום
לכל הדברים שלי אז רציתי לקנות ארון. פרסמתי מודע בעיתון: דרוש
ארון טוב לשים בו דברים. וחיכיתי לטלפון. אחרי שבוע או יותר
צלצל הטלפון בחדר השינה. 'שלום אני בקשר למודעה. זה עדיין
אינטלקטואלי'. שאל אותי האיש מצדו השני של הקו. 'אקטואלי'
תיקנתי אותו 'וכן זה עדיין אקטואלי'. הוא התנצל בכנות ואמר
שהוא לא טוב בלטינית כי הוא עולה חדש. טוב ויפה אמרתי ושאלתי
על איזה ארון מדובר. 'הארון מצוין הוא אמר 'אין בכלל תקלות.
הוא מאוד אמין' הוא המשיך והבטיח. 'אז למה אתה מוכר' שאלתי.
'אין לי דברים לשים בו' הוא ענה ואפשר היה לשמוע את קול הדמעות
שזלגו לו על השפופרת.
ארון שאין בו דברים הוא לא ארון. ככה אני מאמין. לכל חפץ יש
יעוד ביקום ויעודו של ארון זה שהיו בו דברים, אם אין בו דברים
אז הוא בעצם בכלל לא ארון אולי הוא מעץ ואולי יש לו מדפים אבל
הוא לא ממש ארון. אותו דבר עם מצקת. אם מצקת לא מוציא מרק
מסירים אז היא לא מצקת, אולי היא ממתכת ואולי אפשר לתת אותה
בראש לשודד, אבל היא לא מצקת ככה עובד היקום. לפחות זה מה שאני
אומר אבל אימא שלי אומרת שארון זה בשביל למות. אני לא יודע למה
היא מתכוונת אבל מה שבטוח זה שזה אחלה משפט בשביל להפחיד ילדים
מלישון בתוך ארון.
שאלתי אותו אם הוא בוכה. 'לא יודע' הוא מלמל. החלטתי שאין לי
עניין בניחומים עכשיו כי אני ממהר לדוג דגים. החלטתי שאני
יעבור אצלו בבית כדי להתרשם.
הגעתי אליו בערך בשעה שש בערב. הוא גר באיזה חור בצד הלא הכי
סימפטי של ת"א. על הדלת הייתה תמונה של איגלו ומהארובה יצא עשן
על העשן היה כתוב בשגיאות כתיב: כאן גרים בכיף רסקולניקוב
וסוניה וויס. דפקתי בדלת וחיכיתי. אחרי שניה או שתיים שמעתי
אותו צועק לי לחכות רגע כי הוא בדיוק יוצא מהאמבטיה. חיכיתי
דקה שתיים ואז הוא בא ופתח את הדלת.
'שלום' הוא אמר בנימוס. 'גם לך. איפה הארון? אני קצת ממהר אני
צריך עוד להגיע היום להופעה של יגאל בשן'. הוא היה מופתע קצת
מקצרות הרוח ואמר לי לבוא אחריו. מה אני אגיד לכם דירה
מצ'וקמקת כזאת לא ראיתי כבר שנים. מאז הכתבה ביומן על האיש שגר
במערות בית ג'וברין. הוא הביא אותי לחדר השני ושם ניצב לו
כאילו לא שייך לשום דבר אחר בדירה, ארון מלכותי מעץ מהגוני כהה
ומבריק. הוא הבחין בעיני הפעורות לרווחה ובפי מזיל הריר, והלך.
שחזר עם המפית סיפר לי שזה ארון שעובר בירושה במשפחתו מאז
ימים ימימה ושהוא הביא איתו מחו"ל.
'אימא שלי תמיד הייתה אומרת שאם לא יהיה לי מה לשים בארון
המשפחתי אז שאני אשרוף אותו ואקבור אותו בין סבא לסבתא, ושבשום
פנים ואופן לא אמשיך להחזיק אותו בבית'. ככה סיפר. אבל אני
צריך את הכסף.
'וכמה אתה רוצה עליו?' שאלתי אותו. הוא היסס ואמר 'שלושה אלף
כסף'. המחיר מאוד מצא חן בעני והתיישבנו לחתום על הצ'ק.
כשישבתי איתו במטבחון הוא סיפר לי על איך הוא עלה עם אישתו
סוניה ואיך שבמשרד הקליטה עיברתו להם את השם, רק שאז היא פגשה
בארץ איזה נגן כינור וברחה מהבית עם הילדים. ועל איך שהוא עובד
במסעדה רומנית למרות מה שהוא היה פעם. זה לא שהיה כ"כ איכפת לי
וגם כבר רציתי ללכת אבל אם כבר יושבים אז כבר שאלתי 'מה הוא
היית פעם.' הוא מצמץ בעיניו, בלע רוק ואמר 'גיבור תרבות'.
יצאתי מהדירה לא לפני שהוא המליץ לי לבוא למסעדה והתרחקתי לי
עם הארון על הגב לכיוון ההופעה של יגאל בשן. אחר כך כל ההופעה
רק חשבתי לעצמי בלב 'וואלה הייתה יכולה אחלה כתבה ביומן.' אבל
רק בלב חשבתי על זה. מבחוץ שרתי על סיגל. כמו כולם. |