שלום, אני יונתן.
אתם לא מכירים אותי, אבל למעשה לא קשה כל-כך למצוא אותי.
אני אחד מאלו שעומדים בקרנות רחוב, מדבר אל העוברים והשבים
ובידיי צרור ניירות, מקומט מעט ובחורף גם רטוב מהגשם, כמובן.
למה כמובן, אתם שואלים? זאת אומרת, ברור שיכלתי לעטוף אותם
בשקית, אבל אני טוען שלניירות עטופים בשקית אין את אותו האפקט
שיש ללא-עטופים.
לא שזה משנה הרבה.
אני עומד בשלולית, מרגיש את הרטיבות מטפסת לי במעלה הגרביים,
אבל לי זה לא מפריע, יכול להיות שכבר התרגלתי.
פעם, כשעוד הייתי מספיק צעיר ונאיבי, צחקתי על נועה שהייתה אז
החברה שלי, שאהבה לקפץ בין שלוליות ראשונות של סתיו עם כפכפים,
כשהצעיף האפור הארוך שלה מתנופף אחריה.
מאז כבר הספקנו להיפרד, אמרה שאני לא ספונטני מספיק ושאני בכלל
לא מנסה לעשות משהו עם עצמי, רוקנה את המדף שפיניתי במיוחד
בשבילה, לקחה את מברשת השיניים הירוקה החשמלית שקניתי לה פעם,
והלכה.
"איך אפשר להיות ספונטני בצורה ספונטנית?" קראתי אחריה, אבל
היא כבר נעלמה. אפילו הניצוץ האפור שליווה אותה לכל מקום לא
נראה יותר.
והנה אני עדיין כאן, בפינה שלי, משיא את קולי מעל שאון העיר,
מנסה למכור תסריט.
לא, לא התייאשתי מעצמי עדיין.

תסריטאי: אייל רהב.
הבטתי באותיות הלבנות שריצדו על המסך והבלעתי חיוך. וואלה
יופי, חשבתי לעצמי, שיחקתי אותה. הייתי טופח לעצמי על השכם,
אבל האורות כבר נדלקו. ומי בכלל רוצה שיבהו בו?
"הסרט הראשון שלך, מה?" מישהו טפח לי על השכם ולחץ את היד,
מישהו שהוא לא אני.
"כן"
"יצא טוב"
הלאה. עוד לחיצות יד.
תודה, אני אומר, וממשיך ללחוץ ידיים למרות שאני לא באמת אוהב.
רובן קשות, או מזיעות או מיובלות א-לה ג'יזס קרייסט, ובמקרה
הכי גרוע- שלושתן ביחד.
אבל ככה זה בתעשייה.
"תסריט גאוני, וגם הצילומים. מיוחד" מישהו אמר.
היום, במבט לאחור, היום ההוא נראה מספיק רחוק כדי להיחשב
כנוסטלגיה בחמוץ-מתוק.
עמדתי בתור בסופר עם עגלה עמוסה בקפואים, אחרי משפחה פטפטנית
ולפני זקנה ששלחה מבטים מודאגים בעגלה שלי, וחיפשתי את מדור
התרבות.
"הסרט 'רוטשילד פינת וייצמן' מועמד בפסטיבל ברלין בקטגוריות
הבאות:..." רפרפתי על פני השורות "תסריט: אייל רהב, שחקנית
ראשית:...".
הייתי מחזיק לעצמי אצבעות, אבל התור שלי לשלם הגיע, ובכלל עדיף
להשאיר את זה לאחרים.
לאחרים שלהם באמת איכפת.

הפעם הראשונה ששמתי לב לזה הייתה כשהאיש שקנה ממני את התסריט
לא החזיר לי צלצול והותיר אותי מהורהר בפינה הקבועה שלי. אחריו
היו עוד שלושה. אחד עם זקן, אחר עם אופנוע וקסדה שהסתירה חצי
פרצוף והאחרון עם שפם מסולסל, כמו של צרפתים מתחילת המאה.
כל אחד מהם עורר בי תקווה, ששקעה יותר ויותר עם כל צלצול שלא
היה מהם.
שישי אחד על בירה ופיצוחים, כשזיפזפתי בין הערוצים, זיהיתי
דיאלוג מוכר על בחורה ושלוליות ושקיות פלסטיק שקופות.
נדהמתי קצת מהמקריות, אבל לא חשבתי על כל העניין, חוץ מאשר
בשלוש הפעמים שבאו אחריה.
אני חושב שמה שהיה משותף לארבעתם הם אותן העיניים: אפורות, קצת
מלוכסנות ועם גבות מקושתות, כמו חוסות על סוד.
את הפינה שלי זנחתי כבר מזמן, הפעם היחידה שחזרתי אליה היה כדי
לראות את העיניים האפורות מתכופפות מעל צרור ניירות לבן בשקית
שקופה של סופר.
"רוטשילד פינת וייצמן" היה כתוב, וקצת מתחת לזה בכתב יד:
"מהבחור ההוא, בפינה".