שוכבת שם, סינטתית, כבויה.
מקשיבה לקולות מסביב, וכל הקולות ששם לא יספיקו לעולם להחריש
את הכאב.
רואה את הפלורוסנט מהבהב, תוהה אם זה יפיג את האפלה.

בכלל, אני לא אוהבת אוטובוסים, אבל איזו דרך כבר יש לאחת
שמתעצלת להוציא רישיון להגיע למקומות בלי לגרום לעצמה לקצרת
ספונטנית?
יש בזה משהו אירוני, שהכל בעצם התחיל שם.
ונגמר.
אולי בפעם הבאה אני לא אוהב כספות שיש בהן מיליון דולר.

"תסגרי את התיק," אמרה אימא בבוקר. נופפתי לה מתוך שובל של
ערפל בתגובה, והיא אותתה לי עם הפנסים האחוריים. ממש אידיליה.
זה היה עוד סתם יום.  

הגשם דקר אותי, טיפות דקות וקשות שנאבקו בי כשניסיתי להספיק
לאוטובוס של שלוש. בכלל צהריים, חשבתי לעצמי, והכל כל-כך אפור.
אבל אפור טוב, עודדתי את עצמי. רגע אחרי זה נתקלתי במשהו ותוכן
התיק שלי נשפך. 'נו, היית צריכה לסגור אותו לא?' חייכה אימא
בשובבות מתוך ענן.
"לעזאזל," מלמלתי ומיהרתי לאסוף את המחברות, שרובן המכריע
התחיל לעלות סימני רטיבות מדאיגים.
"הנה," מישהו הושיט לי את מחברת ההיסטוריה שלי וספר ביולוגיה
רועד.
"תודה," מלמלתי ובזווית העין ראיתי את האוטובוס סוגר דלתות
ונוסע.
"את בסדר?" הוא שאל. היו לו עיניים ירוקות גדולות כאלו, ושיער
שנראה פרוע ונוצץ בגלל הגשם. הוא לא נראה לי מפה. או לפחות לא
נראה לי מוכר.
"יחסית לספרים שלי? כן."
סגרתי את התיק. התחנה הייתה ריקה. יופי, חצי שעה של המתנה.
הוא חייך מין חיוך קטן כזה, ושתק.
התיישבתי. התעסקתי קצת עם הצעיף שלי, שפשפתי ידיים במרץ ובהיתי
קדימה, מנסה להשיג הצצות חטופות בו. חצי שעה של שקט, ואז
האוטובוס הגיע. עליתי. הוא נשאר בתחנה. תחושת פספוס מוכרת
הזדחלה במעלה הבטן, מתנקזת בגרון.
"נו, מילא," ניחמה אותי החברה, "לפחות הספרים שלך שרדו."
שוטטנו בין מדפים אינסופיים, שהכילו כמות לא קטנה של בדים
מקופלים בצורה סימטרית.
"תגידי, מאיפה למוכרות יש כוח לקפל את החולצות האלו כל פעם
מחדש? ועוד בצורה כל-כך מדויקת?" וואלה, לא נראה לי טבעי כל
העניין הזה. הנדסי מדי. והנדסה היא לא מישהי שאני מחבבת, אפילו
לא מספיק כדי להזמין אותה להיות נוכחת בלוויה שלי.
"ממאגרים פנימיים בלתי נדלים?" העלתה השערה.
"של מה?" צחקקתי, הסתובבתי והתנגשתי חזיתית במישהו. ככה, כמו
בסרטים.
"סליחה," אמרתי והתרחקתי.
"הנה," הוא הושיט לי את שקית הקרואסונים שהפלתי.
"תודה," מלמלתי, והבטתי בעיניים ירוקות גדולות, ושיער שהיה
עדיין פרוע, אם כי פחות נוצץ.
"את בסדר?" שאל, ואז שמתי לב שאני משפשפת את המצח שלי שהתנגש
בעצמות הבריח שלו.
"כן."
"יחסית למה?"
חייכתי.
התיישבנו על כוס קפה והקרואסונים שלי. והוא באמת לא היה מפה,
עבר רק לפני שבוע, לשכבה מעליי. דיברנו, מהשיחות הקולחות האלו,
שאפילו השתיקות בהן לא כ"כ מביכות כמו שהייתי מצפה.

היום אנחנו חצי שנה ביחד. היינו אמורים להיות, בכל אופן.
ההכרה חלחלה לתוכי לאטה, טיפות אטיות שהצטברו לזרם חזק, כמו
הנוזל הזה בשקית מעליי.

אחרי הקפה ההוא בא עוד אחד. משם כבר הספקנו להתקדם למשקאות
נוספים, ביחד. והכל היה נפלא. הכי נפלא שיכול להיות. לא, לא
נפלא מתוך שכנוע עצמי או נוסטלגיה אכולת עש, אלא נפלא אמיתי.
החיים קיבלו צביון חדש משלהם, ואפילו אני מצאתי את עצמי נדהמת
ממה שאדם אחד יכול לעשות.
"אתה השמונה ההפוך שלי," אמרתי לו באחד הערבים האלו, שהיינו
מכורבלים מתחת לפוך, בחשכה, שומעים את הגשם שם בחוץ, מרגישים
כמו בסדרת נעורים מסוכרת.
"המה?" הוא צחק ודגדג אותי.
"שמונה הפוך, כמו בכימיה, אבל לא רק." נתתי לו נשיקה קטנה
בצוואר, סופגת לתוכי ריח מוכר.
"את מדברת על הסימן הזה של האינסוף?"
הנהנתי במרץ.
חכם הבחור שלי, חכם.

הצצתי בשעון שלי, שעון מצחיק של כבשה שקניתי פעם בחנות קטנה
ומקרית שגיליתי בעיר שהייתי בטוחה שנותרו בה תגליות מעטות בלבד
בעבורי.
הוא הכריז כל שעה עגולה ב"מה" מתגרה, ואני חוזרת כמו הד
אחריו.
זה היה משעשע למדי תקופה מסוימת, אבל אחרי כמה זמן ההרגל הזה
התחיל לעצבן גם אותי. אז פיניתי לכבשה שלי את הבמה, שתעשה את
ה"מה" שלה לבדה. סולו זה לא רע.
האוטובוס הזה שוב איחר. למה קשה לו כל-כך לדייק? זה הרי יעלה
לו בהרבה פחות בריאות מאשר לי. דווקא היום האוטו לא היה אצלו,
והיינו תקועים בסוף העולם, ואני שוב מנסה לחשוב למה אני עדיין
תקועה עם התאוריה המעצבנת הזאת ולא מתחילה ללמוד נהיגה.
הוא ישב לידי, כותב לי דברים על הגב באצבעות ומבקש ממני לנחש.

"להיות נודיסטית חוסך הרבה זמן בבוקר?" זרקתי ניחוש.
"כמעט." הרגשתי אותו עושה סימני קריאה.
השמיים התחילו להיות סגולים. מצמצתי בעייפות. בהחלטה של רגע
החלטנו לנסוע לאיזו מסיבה של חבר שלו מהמושב, כולה נסיעה של 40
דקות הבטיח לי. 40 דקות... שעה וחצי... אותו דבר.
היה לא רע. הרבה רוק ישראלי שמשודר בלופים בערוץ 24, ריחות של
שדה, בירה טובה.
דווקא נחמדים החברים שלו, חבורה מגובשת ומשעשעת. עשו לי סיבוב
היכרות עם המושב, כשהרפת הייתה האטרקציה המרכזית. הבטתי בפרות
שם, והריח לא הציק לי כמעט. עשיתי להן "מו" לאות הזדהות והן
תקעו בי מין מבט מוזר כזה.
"זריחה של תחנת אוטובוס," הוא חייך אל השמש. ואני חייכתי
אליו.
רעשים מתקרבים של טרקטור הפרו את הדממה הפסטורלית מסביב. ראיתי
את האוטובוס, מעלה שובלי אבק שקופים סביבו.
שילמנו. התקדמנו לאורך טור המושבים, שמלבד זוג בנות רדומות
למראה היה ריק.
"הארנק נפל לי," אמר, ומיהר לדלת האחורית.
"מתאים לך," צחקתי אחריו.
הכל קרה בבת אחת.
צעקה, טלטלה, מעדתי.
חבטה.
חשכה.
השמש לא זרחה.

המצח שלי פועם. איזו הרגשה מוזרה. אף פעם לא חשבתי על מצח בתור
ישות שמסוגלת לפעום. זה הרי התפקיד של הלב, לא? חשבתי לעצמי
בטשטוש, נאחזת בשרידי ההכרה. "הכל יהיה בסדר," קול בקע
ממרחקים. "אל תזוזי. תנשמי. אל תעצמי את העיניים," צרור פקודות
נורה לעברי. אבל אתם יכולים למות מצדי, כן?

במבט לאחור, אפשר לראות את כל הסיפור כמצחיק, אמנם טראגי, אבל
עדיין מצחיק.
הנהג לא שם לב שהוא יורד בדלת האחורית, וסגר אותה עליו, בדיוק
בשנייה שהטרקטור התנגש בו מהצד. מה הסיכויים שדבר כזה ייקרה?
אבל במחשבה שנייה, מה הסיכויים שמישהו בכלל יימחץ על ידי דלת?

נכתב בעיקר בהשראת הפסקה עם אלמה ותום