למה תמיד שאתה מרגיש בודד גם נותנים לך את ההרגשה הזאת שבאמת
אין לך אף אחד.
צומת לב זה דבר שאף אחד לא יכול לחיות בלי.
אני באמת לא מבינה למה עם אתה אדם טוב ונחמד שלא אוהב לעשות
צרות ושטויות שיגרמו לאנשים לשאול אליך, אז אתה צריך לסבול
מחוסר התענינות אבל לא רק מסתם אנשים אלה גם מחברים קרובים
ואפילו משפחה שלא ממש שמה לב עם אתה אכלת או עם אתה מרגיש
טוב.

לפעמים אני מרגישה כאילו אני חיה במשפחה של אנשים-קופים {כאילו
אף אחד לא שומע לא רואה ולא מדבר} אף אחד לא שואל הם רק הנשאל,
אף אחד לא עונה זה רק עובר ליד, אף אחד לא מרגיש, זה רק דבר
נוסף רק עם יקרה דבר רציני שיעורר עניין יותר מהחדשות או יותר
מאנשים אחרי {חיצונים, שכמובן יותר מענינים}.
אני ממש לא יודעת, ממש לא מרגישים אותי ממש לא שומעים אותי,
ממש...

לפעמים אני חושבת עם אולי זה משהו שלא בסדר אצלי ושכולם פשוט
לא שפויים, אבל זה ברור שזה לא נכון כי אני זאת שיוצאת דופן
ולא כולם.
לפעמים נראה לי שאולי אני צריכה להיות כמו כולם לדרוש צומת לב
מכל אחד וכמה שבא לי, לעשות דברים משוגעים, מפגרים וחסרי בגרות
רק בשביל שמישהו אולי ישים לב לזה שאני כמעט בכלל.

פעם חשבתי למות, אבל מה הטעם עם גם ככה לא יהיה מי שירגיש
בחסרוני זה לא יישנה דבר, זה רק יגרום לי סבל אולי לא ארוך
מידי אבל מספיק.

תמיד אומרים לי ובכל מקום, שתמיד יהיה שם משהו בשביל.
אבל באמת הם מצפים שאני באמת אאמין לזה???
אם מצפים שאני באמת אאמין אחרי שכל מה שעברתי - עברתי לבד ואף
אחד לא טרח אפילו לשאול מה ולמה?
ושכבר יצא לספר אז יצא, לא ממש בחרתי מי זה יהיה פשוט רציתי
עזרה פשוט לא יכולתי יותר...
ואז הכל היה ברור בקשתי עזרה וציפיתי לחבל, את האדם הזה שעמד
מולי הכרתי וממש לא ציפיתי שאחרי שישמע ואחרי שיידע ילך וככה
וייעלם פתאום. בהתחלה זה היה נראה כאילו סתם נעלם כי עסוק או
כי יש מה לעשות, אבל אז הבנתי שלא הבנתי שכל מה שיצא זה רק
נטישה הוא רק פחד להתקרב, הוא כאילו פחד מלהיות נגוע, כאילו
אני חולה במשהו כאילו יש לי איזה מחלה סופנית. אז במקום לעזור
ולתת תמיכה הוא רק עזב.
מאז האמונה שלי באנשים קצת התפוצצה לי בפנים בתקופה הכי קשה של
כל התגליות החדשות ושל כל הדברים המוזרים החדשים שנתגלו באותה
שנה זו היתה אחד השנים הקשות ביותר בחיי!!!

לא הורים, לא חברים לא יועצים ולא מורים יכולים לעזור לך לצאת.

משקעים כאלו זה רק אתה אתה ועצמך!!!
בקיצור סמוך על סמוך {על אף אחד אל תסמוך כולם רשעים וכולם
דואגים בסוף רק לעצמם}, מי שיאמר אחרת פשוט משקר לך בפנים
אפילו ההורים.
הם וכולם לא יאמינו לך לעולם. עם זה ויכוח בינך לבין אדם אחר
מבוגר ממכה זה הרי תמיד ברור שהמבוגר צודק זה לא משנה מה תגיד,
דברים נכונים ויפים מגלים רק כשאתה בקבר. תהיה צייר בעל כשרון
בלתי יאמן, תהיה מוסקאי בעל כשרון אל טבעי, וכלום - רק כשתמות
יבינו עד כמה באמת היית שווה ואם רק אולי היו שמים לב למה שהיה
להם בידים ונותנים לו רק דקה אחת מזמנם בשביל להתענין בשלומו -
ושאולי אפילו לא יענין אותם באמת אבל רק סתם בשביל לצאת מידי
חובה ולתת לאדם הזה את ההרגשה הטובה הזאת לאותה שנייה, שתשנה
לו אולי את השאלה הזאת שמטרידה אותו אם לעשות את זה או לא...