רק שהמוסיקה לא תפסיק, אני חושבת לעצמי.
רק שהמוסיקה לא תפסיק ותשאיר אותי ריקה,
תיקח את האהבה היחידה שלי ללא תנאי.
כמה בקלות אני אוהבת, כמה בקלות משתחררת מזה.
לא, לא עם מוסיקה. מוסיקה יקרה מפז, מוסיקה שאי אפשר לקנות
בכסף, רק בנשמות תוהות, תועות, תנועות, בועות, הליום, פרחים
מעושנים, מפוררים, זרעים, והגר אחת מיוחדת שאומרת שנדמה לה שזה
עושה הזיות לא טובות.
בחור אחד יפה, אף גדול מדי, שרירים, שיער שטני, ג'ינס וגופיה
ירוקה דהויה מסתכל עליה. יותר מדי פרחים.
שותק, ומחייך לפעמים.
מסתכל על הגר המיוחדת, שהבטחון העצמי שלה מוטל בספק, אבל אני
יודעת את זה רק אחר כך, כשהיא מספרת לי באוטו שלה, ונשארת
צלולה לגמרי, גם אחרי יותר משלוש כוסיות ערק, אולי יותר מחמש.
והגר המיוחדת אומרת לי שמישהו שבר לה את הלב, ואני, אני לא
מכירה אותה, אבל אחר כך היא אומרת לי שמכל האנשים שהיא דיברה
איתם על זה, איתי זה היה הכי טוב.
מוזר.
בעצם לא כל כך.
אמרתי לה שהבחור הביט, היא לא שמה לב, שוב הבטחון העצמי שמוטל
בספק, ואני לא רוצה שהמוסיקה תיפסק.
הגיטרות האלה, מה הן עושות לי, מה אתה עושה לי.
נוגע בי, פורט עליי, פעם ראשונה שלי, פעם ראשונה -
אני גיטרה.
מנגן לי ושר, אבל אני שרה יותר יפה, אני חושבת.
בטוחה.
באוטו איתם, עם החלולים שלי, שמחללים אותי בפשטות שלהם,
שגורמים לי לפעמים להרגיש פשוטה כמוהם,
שלא יודעים לדעת, וגם לא לכוון.
ואני מתחת למים לפעמים שרה, לפעמים חושבת, היום חשבתי, על
זה שאני חושבת במקלחת, מים חמים מדי, מכוונים בדיוק לפי
הטמפרטורה שאני רוצה, קצת יותר ממה שאני יכולה לשאת, ויכולה
אני לשאת את זה ככה.
ואני כותבת, מתעצבת, מעוצבת.

ואני יפה לפעמים, ומאושרת,

ולפעמים לא,
ולפעמים האנשים שאיתי הם המכוונים, ולעיתים אני המכוונת.
ולעיתים אוהב יותר מדי, עד כלות הנשמה, עד כלות הנשימה, עד
כלות העט, הדף, הנפש.