א. הכיסא של אליהו הנביא
גן עדן של מעלה השוכן אי שם במרחבי השמים, עבר במשך אלפי
(מיליוני?) שנים שינויים לאין ספור. בראשית היה זה גן שאלוהים
בעצמו נטע אותו ונוסף על חיות בר שקטות, אפשר גם לזוג בני אדם
לשכון בו. אחרי גירוש הזוג לאדמה והנחש, שהסית אותם למרוד נגד
חוקי אלוהים, התרחק אלוהים מהגן ומסר את הנהלתו למלאכיו.
אין זאת, כי הזוג המגורש, שנפגע באלוהים שבשמים, החליט להראות
לזה שלמעלה את כוחם כאן על פני האדמה, כי לא עברו שנים רבות
ובכל פינה נידחת באדמה הופיעו זוגות, שפרו ורבו ומילאו כל
פינה, הראויה לאבד אותה או לשמש מרעה לצאן, שאף הוא פרה ורב.
ריבוי בני אדם על האדמה, רועים שדרכו עם צאנם אדמה חרושה
וזרועה גרם לריבוי מלחמות על כל חלקת אדמה  טובה. רועי צאן
ועובדי אדמה שלווים נשחטו באכזריות, כשהצדק עם כל אחד. ואילו
הנשמות שלהם תעו במרחבי העולם, כמו עלים שנשרו ברוח. כל זאת
ראה אלוהים, שסבר שעם פרשת קין והבל תמה הפרשה, ורחמיו נמכרו
עליו על הנשמות המסכנות וציווה על מלאכיו להפוך את גן עדן שלו
למקלט לנשמות המסכנות, חפות מפשע. אם בראשית דמה גן עדן למחנה
פליטים, בו המלאכים הגישו סעד לבאים וניסו בכל יכולתם לשפר את
תנאיי קיומם במקום, הרי במשך אלפי שנים  עם הופעת מלאכים
צעירים ומלאיי מרץ, חלו שינויים. החשש שבין רבבות הנשמות יכלו
גם להסתנן פושעים, רוצחים וסתם רשעים, שהמשיכו להתסיס את סדרי
השמים. הציע אחד המלאכים הצעירים, שבמקום להכניס באופן אוטומטי
את כל הנשמות לגן עדן, לחקור אותם ואת מעשיהם ולשקול במאזניים
את המצוות שלו, אם מסוגל היה להוכיח או חלילה מעשים רעים, ואז
ברור, שאין לו מקום בגן עדן ודינם לשוב לאדמה, כדי לשנות את
אורח חייהם. תחילה נמסר תפקיד זה לזקן המלאכים המכובד, הוא
מלאך גבריאל, אך במשך הזמן הוסמכו עוד מלאכים, שבכובד ראש עקבו
אחרי כפות המאזניים, למעלה או למטה. ברור, שלאחר שאלוהים,
הקדוש ברוך הוא, אבינו בשמים, היה אך ורק אלוהי בני ישראל,
שאותם בחר מכל העמים ואותם הסמיך על הר סיני לאם קדוש, שימש גם
עדן ובכלל השמים, שאלוהים ברא כבר ביום הראשון, אך ורק לנשמות
יהודיות, שבמשך הזמן, אף הן  קיבלו כנפיים צחורות והגדילו את
שירות המלאכים.
הופעת שני מפיצי דת חדשים, כששניהם מדברים על אלוהים אחד בלבד
ומבטיחים לחסידים שלהם בלבד, עלייה לגן עדן, מיד אחרי מותם,
הכריחו את המלאכים האחראים למרחבי השמים, להקציב אף לחסידי
דתות חדשות שטחים ניכרים מגן עדן, שקודם כולו היה יהודי.
החדשים דאגו מיד אחרי שהשתכנו לטוהר  המקום. כל רשע הושלך מיד
למעמקי האדמה, בה מלאכים לשעבר, שמרדו נגד אדון השמים, תוך
תקווה, שעל ידי  ענישת רשעים, יעוררו רחמים שבוראי שמים וארץ,
עינו את הרשעים, כשהם משליכים אותם לדודי זפת רותחת ועוד
המצאות מסוג זה.
לאחר שכל נציגי דתות באו על סיפוקם, ניגשו המלאכים הצעירים
לארגון החיים בגבול גן עדן היהודי. כל המקום חולק למדורים
מדורים., לנוחיות התושבים. צדיק  וחסידיו ומדור משלו. צדיק
גדול, מספר חסידים רב ומדור גדול לרשותו. צדיק עיירה ומספר קטן
יותר ומדור יותר קטן, אך אין מדור אחד נוגע במשנהו, כדי להימנע
מוויכוחים  ופלפולים, שאין להם מקום בגן עדן.
בתוך שפע המדורים התבלט באופן טבעי "מדור הנביאים", בנוי בצורת
משכן התרבות מפואר. באמצע האולם המפואר נראה שולחן זהב ארוך,
המכוסה במפה בצורת פרוכת תורה רקומה. וסביב השולחן בכורסות זהב
יושבים נביאי ישראל, לפי סדר המגילות בתנ"ך. במשך הזמן נוסף
בפינת האולם שולחן זהב עגול ואליו פרשו מהשולחן הארוך שלושה
נביאים: ירמיהו, יחזקאל וישעיהו. הדבר נעשה באופן טבעי. השלושה
שחיו כמעט באותה תקופה, רצו להתבודד, להחליף דעות שברום העולם
רק בינם ובין עצמם. מאז נקרא השולחן "שולחן שלושת הגדולים".
המגילות העבות והכבדות שהוצבו בארון על יד שולחנם הצדיקו את
השם.
אמנם יונה הנביא העיר פעם בשיחת רעים, שכל הנביאים ניבאו בשם
אלוהים והיה מי שהיה חושב, שמן הראוי, שכאן בגן עדן, בניגוד
לשם על האדמה, יהיה שורר שוויון, אך  כאן השתיקו עמוס  מתקוע:
"קל לדבר על שוויון ועל נבואה בשם אלוהים. אבל  הוא כשאלוהים
ציווה עליו לנבא, ניבא באומץ, אף כשהמלך הרשע שרף את המגילה
שלו והושיב אותו בתוך בור, מלא  נחשים ועקרבים ואילו אתה גיבור
גדול, המתפרקד בתוך כורסת זהב, אוכל ושותה, עד שהכרס הולך
לפניך, היית מנבא רחוק מהחזית  בשפה נמלצת, אך כאשר  הצטרכת
לנבא בעיר עוינת לפני שליט אכזרי, נעלמה לפתע רוח אלוהים ופשוט
ערקת ,עלית על  הספינה, על מנת לברוח מפני בוראך.
"הפחד הוא טבעי לכל אדם, אפילו לנביא. לא כל אחד הוא גיבור. אף
על פי כן לא כל אחד מכם זכה להיות בתוך קרביו של דג וכאשר
התפללתי אל אלוהים וביקשתי סליחה, הציל אותי, סלח לי ואף הושיב
אותי על יד נביאים אמיצים כמוכם, שווה בשווים"
דבריו הופסקו על ידי קריאתו הרמה של ירמיהו:
"הריני מבטיח לכם נכבדיי, שאם רק ימצאו את תלמידי ברוך, שלו
הכתבתי את כל דברי, אחבר עוד מגילת תוכחה אחת, שהעם הזה בציון
יזדעזע. ואילו אתה, הקורא לעצמך נביא, לו אני במקומך, לא הייתי
מפיץ את האגדה לילדים תמימים על הדג הגדול שבלע אותך. לידיעתכם
שמעתי זאת מפיו של המלאך, המבשל את בשר הלוויתן, שאדוננו,
הקדוש ברוך התגבר עליו, שלדג הגדול הזה יש בתוך הלוע מחסום
מעצם ובגלל זה הוא מסוגל לבלוע בבד אחת מאות סרדינים קטנים, אך
שום יצור גדול אינו עובר דרך המחסום הזה ובוודאי לא בן אדם
שמן. לכן כשתספר עוד פעם למלאכים צעירים את המעשייה שלך, אל
תדבר בקול רם, על מנת  שלא תפריע  לשיחות שלנו, שהן לא לאוזן
כל שומע. נקווה שיבוא פעם זמן, שכל יצורים ידברו שפה אחת ולא
יהיו הבדלים בין  איש לרעהו."
והנביא ישעיהו הגיב אף הוא בקול רם:
"צדקת ידידי. לא הכל שם בסדר. עדיין לא הגיע הזמן לכתת את
החרבות למזמרות ולפרק את כלי זין. עדיין הזאב משחיז את שיניו,
כשהוא רואה בקרבתו כבשה שלווה, הדורשת תמיד שלום. ירושלים על
אף הקורבנות שהקריבו בנינו, לא אוחדה ובמקום לבית המקדש, הבנוי
לתפארת,  שאליו עלו מכל העולם  לשבח ולהלל את אלוהינו, אבינו
בשמים, מתנוסס עכשיו מקדש זר, בו המטיפים מסיתים את המתפללים
לצאת ולטבוח את בני עמנו. אכן אחשוב גם אני על חיבור מגילה
חדשה, שתעורר את בני עמי והעיקר תאחד את כל הפלגים..."
כל השיחות נפסקו על-ידי כניסה של טור ארוך של מלאכים, אשר נשאו
על מגשי זהב נתחים גדולים וטעימים של לויתן ושור הבר (לבחירה!)
וטור שני עם קנקני יין משומר ודבש, הדומה לזהב הנוזל.
כאיש אחד קמו כולם וברכו יחד בקול  רם את ברכת המזון ואחר כך
התיישבו בכורסה, כשמאחורי כל אחד   ניצב מלאך המשרת אותם וממלא
את הצלחות והגביעים במזון האהוב עליהם ומשקה לפי רצונם.
רק מלאך אחד ניצב באין מעשה מאחורי כסא מבודד וריק. בניגוד
לכורסות זהב המפוארות שלגבן הייתה צמודה טבלה עם שם הנביא,
ניצב בפינת השולחן  כיסא עץ פשוט, שעל גבו רשום היה באותיות
אשוריות פשוטות: "כיסא אליהו". לא הנביא, לא התשבי, לא הגלעדי,
כפי הוא ידוע בכל העולם. כלום. מאום. לפי דרישתו המפורשת של
בעל הכיסא. כיסא עץ פשוט. אמנם הוא לא התנגד, כאשר בצלאל בן
אור חרת בעץ כל מיני קישוטים ורק ההם"
"לא היה כל צורך. אחרי הכל, הכיסא לא נועד למנוחה ושיחה בטלה
ורק לאוכל ולמי יש זמן  וסבלנות לאכול בשעה קבועה?"
אכן הכיסא היה לעתים קרובות ריק. בניגוד לנביאים שנהנו להיפגש
בצוותה ולהתפרקד בכורסות זהב, היה בעל כיסא נעדר לעתים קרובות
מגן עדן והעדיף לשהות  בקרבת אחיו על האדמה ובכל עת צרה להגיש
עזרה לבני עמו. הוא היה אמן בהחלפה מהירה של תחפושות ואף צורתו
ושלט כמעט בכל לשונות של עמים, שבקרבם  חיפשו בני עמו מפלט.
בדרך כלל היה מופיע בחלומות של שליטים שדיכאו את בני עמו, מדבר
בשפתם, מטיף להם ואף מאיים, אם לא יבטלו את הגזירות, שזממו
לממש. יש שהיה מתחפש לנודד אלמוני, מבקר בביתה של המשפחה, חסרה
הכל, מתכבד בפרוסה יבשה וכוס מים, נח קצת, מודה בחמימות בעד
קבלת אורחים וכיבוד ב"מה שיש לנו" וכשהיה עוזב את הבית היה
"הנודד העני" 'שוכח' שקית מלאה מטבעות זהב או פותר את הבעיה
המטרידה את המשפחה, משנה את ליבו של הפריץ החסר רגש וממשיך
בנדודים הבלתי פוסקים מארץ לארץ ובל מקום הוא מופיע בצורה
שונה, כשבמשך אלפי שנים הוא רוכש יותר ויותר שפות, עד שגם
לשליט העריץ ברור, שהמדבר אליו בתקיפות, הוא לא מי שאחר, אלא
נביא, שבשם אלוהים שחט במו ידיו עשרות נביאי שקר והוא הוא
הנביא הגדול החביב על אלוהים, אשר כשבאה שעתו לעלות לגן עדן,
שלח לו אלוהים בעצמו את  אחד מרכבי אש שלו להעלותו לשמים. מה
פלא, שאין לך עם ולא חשוב מה דתו, שאינו שומר באוצר אגדותיו
אגדות אחדות על המפגשים עם אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו
הגלעדי עליו השלום?
ומה פלא שבליל סדר פותחים  לפניו החוגגים את הדלת ומניחים על
השולחן הערוך כוס גדולה בשביל אליהו הנביא, שיקפוץ אליהם לרגע,
יטעם מהיין ויברך את המשפחה הסועדת".
כך קרה, שכאשר פעם בשעת סעודה הופיע לפתע באולם אליהו הנביא
באדרתו המאובקת מהדרכים והשליך אותה  על גב הכיסא, קמו כל
הסועדים וקראו בקול רם"
"שלום לך חברנו אליהו הנביא. ברוך השם, שסוף סוף פקדת גם את
חדרנו הדל ותשמיע לנו, מה נשמע שם בעמק הבכא."
במקום לענות לברכתם, כאילו לא שמע את דבריהם, פנה אל המלאך
הממהר  למלא לו כוס יין, בטרם יאכל ובקול צרוד ציווה עליו:
"מים!". וכשהגיש לו המלאך קערה עם מים ליטול את ידיו, נזף בו:
"מה אני סוס, שאתה מגיש לי קערה מלאה. בסך הכל ביקשתי כוס מים,
כדי לשטוף את הגרון מהאבק, שהתיישב בו."
הוא לגם במהירות את המים שבכוס, דרש עוד כוס ולפתע (לא, הוא לא
טעה) הגיעו לאוזניו קולות מכיוון האדמה, קולות ולא קול אחד,
המזכירים את שמו. כן, אלה היו קולות  מ'שם', מהאדמה, שזה עתה
עזב אותה.
"אבקש מחברי הנכבדים לרגע אחד להנמיך את קולם, כדי אוכל לשמוע,
מנין באים הקולות, שאני שומע", פנה בקול צווני.
"קולות? לא שומעים שום קולות, מלבד שלנו!" ענו לו הנביאים.
"שקט!" כן, עתה שמע בפירוש את הקולות ואף תוכנם הגיע אליו
במקצת. הוא זיהה את המקום, חטף את אדרתו מגב הכיסא ולפתע איש
מהסועדים הנדהמים לא ראה, איך נעלם מתוך האולם, שרק אבק אדרתו
התפזר בו לאיטו, כמו ענן הנודד בשמים.
באותו הזמן צנח אליהו הנביא במהירות מחשבה, שהיא כפי שידוע,
מהירה ממהירות האור לאדמה. לא עבר זמן מה והוא ניצב מאחורי אחד
העצים ביער עבות והקשיב לשיחה של שלושה פושטי יד, שנחו על
האדמה אחרי צעדה ארוכה ממקום, בו פקדו את הבתים למקום חדש
והמרוחק.
מעתה, לפי יוזמתו של אליהו הנביא, שהקשיב לשיחתם, השתנה
במהירות מצבם, גורלם, אך למרבה פלא, נפוץ הסיפור על  מעשיו
בארצות רבות, בתוך קהילות יהודיות וכל המספר או מספרת  ידע לפי
אוות נפשו לשנות את צורת גיבורי הסיפור, מקום שהדבר קרה ולשווא
נחקור, מה באמת הסיפור המקורי והיכן אירע. כל מפרסמי הסיפור לא
טענו, שהם הם חיברו אותו, כמו סופרים מסוימים, אלא תמיד הוסיפו
לשם הסיפור הערה: מפי יחזקאל קאונס, קובנה, ליטא  או מפי רוזה
צדרבוים, טרנופול, גאליציה היום אוקראינה או אפילו יהודי
מקורדיסטאן הפרסית או אפגניסטן או  ילידת תימן הצפונית. מה
פלא, שאף אני מקבץ אגדות שמעתי את  הסיפור מאחד הסבים, הוא
קלמן רובינשטיין, יליד  סטאניסלאבוב (אוסטריה, פולין,
אוקראינה) ועל פיו אני מפתח ומגוון את העלילה.