קרה לכם פעם שהלכתם ברחוב ופתאום הרגשתם רוח קרה על העורף?
קרה פעם שחטפתם מכה ולא הבנתם מה ולמה?
זה המוות, הוא אוהב אותנו. כמו גורי כלבים קטנים הוא מטפח
אותנו ומזין אותנו כאב ופחדים
המוות הוא המכשפה מעמי ותמי, וכל הסיפוקים בחיים שלנו  הם בית
שעשוי ממתקים.
ההבדל ביננו לבין עמי ותמי זה שהם היו שתי חברה עם בייצים, הם
הסתכלו למוות בעיניים ואחר כך דחפו אותו לתנור וניסו להרוג
אותו.
ואנחנו, פה, חיים את החיים לוקחים את המוות כמובן מאילו ובאותו
זמן רואים את המובן מאילו כסוג של מוות.
יש לנו צורך להיות מיוחדים, תלבש חולצה צבעונית, תעשי עגיל
מתחת לשפה, כבר צבעת את השיער היום? ונעליים עם שרוכים מגניבים
יש לך? אנחנו לא שונים אחד מהשני,  אנחנו בדיוק אחד כמו השני,
לא משנה אם מצאנו נעליים מגניבות באיזה חור בתל אביב ורק לנו
יש אותם, או מצאנו מקום מגניב לעשות בו קעקוע שלאף אחד אין, מה
זה חשוב איך אנחנו יוצאים לרחוב, עם סיכות בטחון על התיק או
גופייה ושרשרת זהב, בסוף הרי הוא רואה אותנו ערומים בכיום
היוולדנו.
אתם יודעים איך אומרים שלכל אדם יש טביעת אצבע שונה.
אפשר להגיד את זה אבל השאלה האמיתית היא , מה כל אחד עושה עם
האצבע הזאת.
ככה גם החיים- קיבלת חיים, ולא משנה ממי ואיך,מה שחשוב זה איך
תנצל אותם? ובכלל מה זה לנצל אותם? לצאת עם חברים? לא לישון כל
היום? לקחת חופש מהעבודה ולסוע לטיול? האם "ניצלת" את החיים,
או שמא עדיין ביזבזת אותם, רק בצורה יפה יותר.
מוות. רק המילה הזאת עושה לנו רע, אנחנו לא יודעם איך לנצל את
החיים וכבר חושבים על המוות, המלה "חיים" צריכה לעשות לנו
צמרמורת.
אההה, מה זה משנה רובנו כבר גם ככה מתים, רק שחלק מאיתנו אפילו
לא יודעים את זה עדיין.
מישהו יודע בכלל איך זה למות?
אני חושב שאותי כבר אי אפשר להרוג.
כשהגוף בפנים רקוב הכל עניין של תאריך תפוגה.
כל אחד חושב שהחיים שלו זה דבר מיוחד, אולי אנחנו בכלל לא
מיוחדים? אולי אנחנו רק אחד העיגולים על השריון של הצב, אולי
אנחנו קנה סוף בנחל עזוב, גרגר חול במדבר סהרה, ואלי בכלל
אנחנו זן שבא והולך, כמו שזורקים אבן למיים ואז יש מסביב למקום
בוא היא נפלה עיגולים שגודלים וגודלים עד שנעלמים.
מי יודע?
אז בפעם הבאה שתרגישו רוח על העורף ואז תראו את האור בקצה
המנהרה, תזכרו שהאור יכול גם להיות בית שעשוי כולו ממתקים.