המוזה שלי נרצחה בדם קר ע"י המורה שלי לספרות. מרגע זה בכל פעם
שהיד שלי תנסה להעביר הבזק של שירה לדף הנייר, המוח שלי יצטט:
"אלה הן רק אמירות... חסר בך רוך... תשתמשי יותר בדימויים..."
כמה שהמוח שלי רך עדיין, מוסר עצמו לידיי "המורים הרוחניים"
שיבצעו בו לינץ', למרות שהוא מודע למעשיו הבילתי הפיכים, אולי
בתקווה שימצאו תחליף לברגיו החסרים, מוח תמים שלי, מסכן,
מבולבל ותשוש, תמיד בחיפושים אחר תעלומות, אחר החוליה החסרה
ברצף העיניינים המבזיקים מול עינייו.
עם זאת מצליח לראות, לבשל, לשמוע(לפעמים גם להקשיב), לזכור
לטייל עם הכלב, למיין את המידע, את הכביסה, להבחין בין יופי
למשהו ממוצע, להטיף ללב, וזהו רק חלק מזערי מכל הפעולות שהוא
מבצע.
איבר שכיח ולאו דווקא משום שהוא נמצא ב-99% מאיתנו, אלא משום
שלא כל אחד רואה צורך בשימוש במתנה חסרת המחיר הזאת. זו חוצפה
לא להשתמש במשהו שעבר מליוני שנים של פיתוח ועוד מאות שנות
מחקר עד שהגיע אלנו ארוז ומוכן לשימוש. אם המוצר פגום עדיף לא
להשתמש כמובן, כאן נכנס לתמונה האיבר השני חשוב כמעט באותה
המידה: הלב. משום מה איבר זה נמצא בשימוש רב יותר, אולי מכיוון
שהוא פועל אוטומטית בלי התרעה מוקדמת. המוח לא עומד בקצב הלב,
וזו הסיבה לנזקים שנגרמים על ידו, ומי הפרייר שנשאר לסדר את
הבלגן? כמובן שהמוח. המוח כל פעם מחדש את מאבקיו בלב וברגשות
שהוא מפיק, זוהי מלחמה עד טיפת הכוח האחרונה ולכן רצון הלב
מנצח ברוב המקרים, לפחות ברוב המקרים שלי. לבסוף הלב מבין שעשה
שטות ובא להתבכיין למוח, המסכן מלט בררה לוקח את העבודה
המלוכלכת על עצמו. הוא עובד קשה עד לנזק הבא ומה הוא סך הכל
מבקש בתמורה? קצת תזונה נכונה, איזה תוכנית טובה בטלויזיה
ושינה בת 8 שעות בלבד. לדעתי זה משתלם.