לפעמים אני כל כך מתרגזת מכל חוסר הצדק הזה שאני רוצה לבעוט
בך
ישר לגיהנום רק כדי לבוא ולהציל אותך. או כדי להראות שאני
יכולה.
לא מבינה אותך. לא את מה שאתה אומר, חושב, עושה, כלום.
אני רק אוהבת אותך בצד, בשקט, בחושך, אחרי שכולם עוזבים
ואני רוצה ללחוץ את הכאב הזה כל כך חזק עד שיתפוצץ
לך בפנים ואז תהיה מופתע ואולי אפילו תוכל לאהוב בחזרה
אבל אני רק בוכה ואתה מחבק אותה וכבר כמה ימים שהתמונה הזאת
של שניכם לא יוצאת לי מהראש, לא נותנת לי לישון ומכאיבה עוד
ועוד
רק השם שלך מצמרר אותי ומאסתי בכאב המוכר שכל כך קשה להסתיר
כשאתה פה, ואתה בכל מקום. לומד בימים ושוכב איתה בלילות
ובשישי אנחנו כל החברים יחד ואני מתפרקת לאלפי חלקים ורוצה
לתת
לך אותם ארוזים יפה ויש לי גרביים עם סמיילי אבל אני כל כך
עצובה
עצובה ושיכורה. ואני לא מדברת עם אבא שלי כבר חודש ויומיים
אבל סופרת בקפדנות את המילים שאני מחליפה איתך ואת המבטים
ויש המון צלילים בינינו שאני לא יודעת לכתוב ויש לי כל כך הרבה
לומר לך. אבל אתה עסוק וגם אני, בלנסות לשכוח אותך
ואין דבר שיכול להעביר את הכאב הזה, חד וחלק, חד וחותך
אני פשוט אוהבת אותך
תראה מה אתה עושה לי
תראה איך אני סולחת
ואני
כל כך |