עכשיו, ביום שאחרי אתמול,
אני קמה בבוקר,
ויש לי הרבה שקט, ויש לי הרבה חופש והרבה אני והרבה עצמי.
אני מנסה לחשוב מתי בפעם אחרונה הרגשתי ככה, כל כך חסרת שלווה
בשקט שסובב אותי. השקט הזה לא עושה לי טוב, מעלה בי זכרונות
שהייתי נותנת הכל כדי לשכוח...
עוד פעם אתה, אותו אחד שהיה איתי וליווה אותי בכזאת תקופה
ארוכה. העולם כולו נשכח, אני נעלמת לאט לאט, ורק אתה נשאר בראש
שלי, בתוך מסך לבן מלא בזכרונות ואהבה. השקט הזה נותן לי כל כך
הרבה זמן עם עצמי, נותן לי זמן לחשוב , הוא מנפץ את הכל, ולא,
אני לא רוצה להיזכר. נפתח בי שער של שנאה, כולי מתמלאת בחום
וקור יחד.
החום של האהבה שלי ושלך, והקור, של עצב, והכאב של השנאה.יש בי
מלחמה. אהבה ושנאה.
אני אהבה, אתה אהבה, ושנינו ביחד שנאה. אני לא בוכה.
אני לא שפויה, השקט שלי והחופש היקר שלי משפיעים עלי לרעה. אין
בי יותר אמונה, הכל נמחק, אין בי יותר תקווה, הכל נגמר .
עוד פעם הזכרון של הנשיקה הראשונה עולה בי וגורם לי לחשוב, היו
זמנים, וגורם לי להגיד שאולי שווה לנסות שוב. לאט לאט הכל חוזר
להיות כמו בהתחלה, הדמות שלך מטושטשת קצת , והזכרונות עדיין
שם. המלחמה נגמרה, ועכשיו, במקום לשמוח, אני בוכה, אני לא
מבינה למה, אבל עכשיו ביום שאחרי אתמול אני כן מבינה, הפסדתי.