א'.
מהלכת תמיד על הגבול,
מאבדת שפיות עם הצחוק,
מחייכת , שוזרת בילבול,
כמו ריחו של תפוז מר-מתוק.
כמו פרופסור ענוד עניבה,
צחוק מחניק, ומכחכח קלות,
כמו ילדה צחקנית בצפירה,
כמו אשה, בפנים שואלות.
כמו ענף שתנודות הרוחות,
מהלכות בעליו לחשושים,
כמו שף, השוקד ארוחות,
אך אוכל לבדו עדשים.
ב'.
כמו אשה שהחליפה סוכר,
במלח, זאת עשתה בשגגה,
כמו ילדה המביטה באמה,
נוגסת במליחות העוגה.
כדוגמנית מלחכת עלים,
ופניה חמוצות וריקם,
מגלגלת עין לשועלים,
"עוד אזכה בתהילת עולם".
כמו אב האומר לי "חכי,
יהפכו כתומות אז, תקטפי".
כמו בולמית נוטה להקיא,
כמו דתי זועק "אל תחשפי".
ג'.
כזמרת החולה בסרטן,
המכה במיתרי הקול,
כאיש קרוב, אך לא כאן,
ממולל בידיו בי,כמו חול.
כמו אשה שנשמט מידה,
ומנקה, ציפורנייה שחורות,
כמו גבר נבוך כי ידע,
שנתפס נאמן לבגידות.
כעץ בננה שמת, ומתחדש,
כריח פרי הדר, מהול בושם יקר,
כאיש הגומר בליבו 'אתייאש',
ומצילה אותו נפש איש זר.
כמו אשה הכותבת חיים,
כמו ילדה הקוראת בשקיקה,
כמו אשה שפניה שקועים,
כמו ילדה, נשמתי נעתקה.
|