כל אחד יכול לתת חיוך מבין, אבל אף אחד לא באמת יודע.
כל אחד יכול לספר שהוא יודע אבל אף אחד לא לא באמת מבין.
השוני הזה שיש בי, החריגות הזאת, מחשבות.
הכל שחור ולפעמים הכל לבן אף פעם אין בערך.
בכל העולם יש אנשים שבוודאי הולכים וחוזרים באותם המסלולים,
כדי לנסות להבין מה לא בסדר אצלם, ואולי, אולי זו רק תקווה
שאני לא היחידה. אני ועוד אחד לא ניפתח, לא יהיה מפגש אחים
מלבב, רק עוד שני אנשים, אבל בכל זאת, תקווה.
עם השנים הכל נכנס, נדחק, והלב התרגל ומחכה לכאב הבא שיכנס
וידחוק אותו יותר, לעוד מגירה, וזאת בסך הכל עוד מגירה, מתוך
מאות.
ויש את הרגעים הקטנים של רצינות, שנובעים מזעם, רגעים קטנים של
אמת, שיקוף של העולם בדרך הכי נכונה שיש. אף אחד לא ישלים עם
זה, ולא יקבל את זה. לא בגלל שזה שקר, רק בגלל שזו אמת
ושזה קורה. הכל יוצא החוצה, ואני, הכי עצמי שיש, והכי לא עצמי
שאתם חושבים שיש, ואף פעם זה לא הזמן המתאים, ואני מרגישה כמו
עוד נטל על העולם, אבל מתי זה הזמן המתאים? אין. נדחה לפעם
הבאה כשלא יהיה זמן.
אבל איך מתגברים על כאב? כאב שאין לו מציאות, שהראש שלי המציא,
וזה הכל מבפנים, ואני עדין לא משוגעת, עדין.