לילה. חמש דקות לפני חצות. אלכוהול, עצבים ומיקרופון.
"אתם יודעים מה מעצבן אותי?" הוא צרח.
"מה?" הם צעקו אליו בחזרה, קהל של עשרות אנשים, שיכורים לפחות
כמוהו.
"הנהגים במוניות השרות, זה מה שמעצבן אותי! עושים טובה שהם
עוצרים לך בכלל ותמיד מוצאים דרך לעשות לך את המוות. פעם אחת
הנהג נסע כל כך לאט, שהייתי יכול לרדת מהמונית וללכת להשתין,
וכשהייתי חוזר הוא עדיין היה נמצא באותו מקום! חאפר מזדיין!"
"כן!" נשמעו צעקות עידוד כתשובה. גבר שמן עם חליפה מוכתמת
בבירה הניף את ספלו באוויר.
"אז אני שואל אותו: תגיד לי, למה אתה נוסע כל כך לאט? ומה הוא
אומר לי, אתם יודעים מה הוא אומר לי?".
יאיר היה שיכור, זה היה ברור כמו ג'ירפה ירוקה בדיזנגוף סנטר,
כמו ביוב פתוח באמצע הרחוב, כמו ילדה בת שתים עשרה עם בגדים
ורודים בהופעה של מרלין מנסון.
פיו של יאיר הדיף ריח חזק של אלכוהול, הוא התנודד מצד לצד על
הבמה, פולט כמויות עצומות של רוק על המיקרופון, צורח כמו
משוגע. אבל הם אהבו את זה. אנדריי אהב את זה. זאת הסיבה שהזמין
אותו כל יום שישי אל הבאר שלו, אמר לו שיבוא, פשוט יבוא, וישתה
כמה שירצה. הכל ממילא על חשבונו. אחרי עשרים סיבובים בערך
אנדריי היה מושיט לו את המיקרופון, ואומר לו: "תעלה". והשאר
כבר היה קורה מעצמו.
"הנהג המזדיין אומר לי שהוא מחפש נוסעים. מחפש נוסעים!" יאיר
מעד קלות וכמעט נפל על הרצפה, "אמרתי לו שייתן גז הבן זונה,
למה אני ממהר, והוא אומר לי שזה לא ספיישל!"
"מאניק!" נשמעו צעקות.
"יום אחד", אמר יאיר בטון שעוצמתו הלכה וגברה, כמו קרשנדו של
עצבים, "אני אקח את הנהג המזדרגג, אקשור אותו לטיל, ואעלה אותו
על פאקינג ספיישל לעזה! שיבין", הוא הניף את אצבעו באוויר
והתנודד מצד לצד, "שככה לא מדברים אל יאיר!" הוא סיים באקסטזה
של צעקות.
"יאיר עצב-ני!" צעקו כולם קריאות עידוד, "יאיר עצב-ני!"
אנדריי הנהן לעצמו, הוא בהחלט היה אמן, יאיר העצבני.
כך הם קראו לו. הקהל אהב אותו, השתגע כשהיה ממרר על גורלו המר
ומקטר על דברים שהרגיזו אותו, והיו המון דברים כאלו.
"אני צמא", אמר לפתע ועצר. תוך שניה זרק אנדריי בקבוק מים
מינרליים לעבר הבמה. מים מינרליים מהולים בוודקה, כמובן. יאיר
גמע את הבקבוק בשלוק אחד לקול צהלותיהם של חבריו השיכורים. הוא
ניגב את פיו בשרוולו, פלט שיהוק קולני ותפס את המיקרופון
בשנית.
"אתם יודעים מה מעצבן אותי?" הוא צווח.
"מה?" "כל האנשים האינטלקטואלים", הוא החווה תנועה של מרכאות
כפולות בידיו וכמעט ומעד שוב,"כן? בני זונות עלובים, חושבים
שהם הכי טובים בעולם, עם כל התואר הראשון שלהם באוניברסיטה,
והיגואר והיאכטה והכסף של אבא שלהם!"
"בני זונות!" צעק לעברו הקהל פה אחד. הוא הרגיש הכי טוב בעולם,
הכי מצחיק בעולם, הכי חזק בעולם. הוא על הבמה, ואין מישהו בעל
עוצמה גדולה ממנו. אין איש מוערץ יותר ממנו באותו הרגע. למשך
שעה תמימה במשך שבוע, יאיר היה אלוהים.
"עכשיו הם מתקשרים אליי ואומרים לי לבוא איתם לסרט, הסנובים!
כאילו שאני צריך הזמנה מיוחדת, כאילו שאני צריך להרגיש חשוב
פתאום שהחארות האלה מזמינים אותי!" צעקות הקיפו אותו. צעקות של
עידוד, כמו במשחק כדורגל. הכל היה מערבולת של צבעים וצלילים.
הוא הרגיש נסגד, נסער, רווי בתחושת אופוריה מענגת. הוא יכול
לעשות הכל, לדבר על הכל, והם יקשיבו לו. בובות חוטים בידיו
הכל-יכולות.
"והסרט המחורבן, כן? הסרט הזה כל כך צפוי, כי תמיד כשהסבא הזקן
גוסס, והבן היפיוף שלו שואל אותו, 'אבא, מי הרוצח, אבא?' הסבא
המחורבן תמיד אומר", הוא חיקה חרחורי גסיסה, "'זה ההוא, הרוצח
זה'", יאיר קטע את עצמו, "ומת!"
אנדריי מזג לעצמו כוס טקילה וגמע אותה באיטיות. הוא חייך
לעצמו. כמה קל ליצור צוות בידור. 'האיש מלך', הוא חשב, 'בהחלט
אחת הבחירות הכי נבונות שעשיתי בניהול המקום הזה'. יאיר בהחלט
היה מלך. אבל רק כשהוא שיכור.
"עכשיו, למה הוא לא אומר מי הרוצח?! למה צריך לייבש אותנו עוד
שעה וחצי עד שזה יתגלה שזה החבר הכי טוב שלו, סבא מחורבן אחר
עם מקל מעץ? למה לעשות את החיים קשים, למה? למה אי אפשר
פשוט..."  שטף דיבורו של יאיר נקטע בגלל כדור שנורה לעברו, פגע
במצחו, יצא מהצד השני של ראשו ושבר בקבוק בירה. "לסיים את
המשפט?" נשמע קול.
אנדריי ירק את הטקילה מפיו, כל יושבי הבאר קמו ממקומם, נרעשים,
מפוחדים. חלקם גם מקללים.
גבר גבוה במעיל עור שחור, ניצב בפתח הבאר. הוא נשף על הקנה
בדרמטיות והסתלק אל תוך הלילה.

לילה. חמש דקות לפני חצות. שיער בלונדיני, מחשוף עמוק, גבר
חרמן. מקס רוקן את הכוסית ונעץ עיניו בבחורה שישבה מרחק כמה
מטרים ממנו בצידו השני של הבאר. אולי זה היה האלכוהול, אולי
העובדה שרצח שני אנשים טרם הגיע אל הבאר, אולי זה היה האקדח
שנח בחגורתו, כך או כך, מקס היה בעל ביטחון עצמי גבוה במיוחד.
"ערב טוב", אמר.
"היי", היא השיבה לו ושיחקה בשיערה כילדה קטנה ותמימה כביכול.
היא נעצה בו עיניים גדולות וכחולות, ליקקה את שפתיה העבות
והבשרניות ונתנה בו מבט מזמין. 'קל כמו תמיד', הרהר מקס לעצמו.
לא היו לו כל ספקות כיצד יסיים את הערב.
"אז... מה בחורה כמוך עושה כאן לבד?" הוא שאל בקול עמוק ונתן
מבט חטוף במחשוף ללא הסוף, והוסיף: "פעמיים רד בול, בבקשה",
לברמן.
למביט בסיטואציה מהצד בודאי היה מוזר להסתכל על הבלונדינית
מניחה את ידה על ירכו של מקס ומעלה אותה באיטיות. הוא ודאי היה
שואל את עצמו: "מה יש לאדיוט הזה שאין לי?"
ובכן, קודם כל, למקס היה מעיל עור. מעיל עור זה תמיד דבר טוב,
כי זה אומר שיש לך אופנוע. ובחורות, כידוע, מתות על גברים עם
אופנוע. במיוחד הבחורות שנמצאות בבאר של אנדריי בחמש דקות לפני
חצות. רגליים ארוכות, עקבים גבוהים, איפור, מחשוף, בלונדיניות,
ג'ינג'יות, ברונטיות, מזמינות, מפתות. זולות. אותן הבחורות
שיישבו איתו באופנוע כשמעילו מתנופף ברוח ויחזיקו במותניו, עת
יסעו לביתן.
דבר שני, קשה למצוא בחורה שלא תרצה לשכב עם רוצח שכיר. זאת
אומרת, רובן לא היו רוצות להיכנס עם בחור כזה למסגרת מחייבת,
אירוסין, נישואים ושאר דברים שמקס כינה "דברים שלא בשבילי",
אבל למיטה, למה לא?
היא נשבתה בקסמו כמו כולן. היא לא ידעה מדוע. אולי היה זה המבט
האפל עם העיניים החומות כהות, כמעט שחורות לגמרי, של גבר שכבר
ראה הכל, אולי זיפי הזקן שתמיד הדליקו אותה אצל גברים, גופו
השרירי שיכלה להבחין בו בנקל, כשרכן לעברה, מעילו פתוח קמעה.

שאלותיה באו לידי פיתרון כשהוריד את חגורתו ואקדח כסוף נגלה
לנגד עיניה.
"זה אמיתי?" היא הצביעה עליו ופלטה נשימות כבדות.
"כן", הוא השיב וחייך, "מוצא חן בעינייך?"
"מאוד", אמרה ורכנה לעברו, מנשקת לא מנשקת, נוגעת לא נוגעת,
בכל גופו, גורמת לו לעצום את עיניו ולשכוח מהיום המטורף שעבר
עליו. היא הורידה את חולצתו באיטיות. לפתע פלטה קריאת תדהמה,
"אתה פצוע!" "זה שום דבר", הוא מלמל בעיניים עצומות ונישק אותה
על פיה, מוריד את חולצתה כמעט בו זמנית. "אבל ממה זה?"
"אמממ... סיפור ארוך", הוא התחמק.
היא הורידה את ידיו מעליה והתיישבה לידו. "ספר לי", ביקשה.

"טוב, אז מה שקורה הוא שעל כל קורבן", הוא התקשה להתרכז עת
נשפה בתוך אוזנו, "אני... מסמן... קו".
"אהא", היא הנהנה וליקקה את תנוך אוזנו.
הוא בקושי יכל לדבר. "והיום... היו שני... קורבנות", הוא פלט,
נשימותיו קצרות.
"אז סימנת שני קווים", היא השלימה אותו וחייכה.
"כן", אמר.
"אז למה שלא... תסמן גם אותי?" שאלה והעבירה ציפורן מרוחה בלק
ורדרד על חזהו השזוף.
"לא יכול", התעשת לפתע, "זה רק קורבנות אמיתיים".
"ואני לא קורבן אמיתי?" היא עטתה על פניה מבט נעלב.
"את יודעת למה אני מתכוון", אמר בקוצר רוח, "אפשר להמשיך?"
היא חצתה את הגבול. היא התערבה בענייניו האישיים. הוא לא יכל
לחבב אותה. האמת היא, שמעולם לא ראה בנשים דבר זולת אמצעי
לפריקת מתחיו. לא ראה בהן דבר מלבד גוף. הוא ידע שאת האישה
האמיתית, שהוא מחפש, הוא לא ימצא בבאר של אנדריי בחמש דקות
לפני חצות. אבל הבלונדינית הזו כבר באמת עלתה לו על העצבים.
הוא רצה כבר לסיים את מה שהתחיל ולעוף מביתה לכל הרוחות. באותו
הזמן, יותר מכל דבר אחר, הוא ראה בה אובייקט ותו לא.
"אנחנו נמשיך רק אם תבטיח לסמן עוד קו אחרי ש... נגמור",
חייכה.
"אין בעיה", אמר ופתח את חזייתה תוך שלוש שניות וארבע מאיות
השניה. היא תפסה את ידו בעדינות והוא נעצר. "הבטחת", לחשה
ברכות, והוא ידע שהיא כולה שלו.

מקס לבש את מעיל העור שלו, החגורה עם האקדח הכסוף ומכנסי
הג'ינס הכהים וניגש לחדר האמבטיה. אחרי ששטף את פניו במים
קרים, העיף מבט חטוף לעבר המראה וחייך לעבר השתקפותו, הוא
הוציא מחגורתו אולר קטנטן, רכן מעל הכיור וסימן קו נוסף על פרק
ידו השמאלית, שלישי לאותו יום. הוא ספר את כולם במשך דקה
תמימה. חמישים ושניים בסך הכל.
הוא הטיל את מימיו, הוריד את המים והלך אל הסלון, לכיוון
היציאה מהבית. לא היה לו נעים להשאיר ככה את הבלונדינית, שרועה
על מיטתה שלה, מדממת על מצעי הסאטן היקרים, עם כדור בראש. מקס
משך בכתפיו וסגר את דלת הכניסה. זה מה שהיא רצתה, אחרי הכל.
הבטחות צריך לקיים.

השעה הייתה כבר מזמן אחרי חצות, ומקס הסתובב ברחוב. מסריח
מאלכוהול ומאישה. ריח הבושם הזול דבק לגופו, ובכל צעד הוא
הרגיש אותה מחדש, כאילו מתקשה לעכל שהרג אותה במו ידיו. מקס
כבר למד שיש מה שנקרא "תקופת עיכול". לא בקטע של אוכל, אלא
בקטע של רצח. זאת אומרת, הוא הורג בן אדם, אבל בחמשת הדקות
שאחרי זה קשה לו להבין שהקורבן שלו, אותו ליווה ימים במעקב
צמוד, או כמה שעות במקרה הפחות טוב, כבר אינו בין החיים.
לפעמים זה לוקח חמש דקות, לפעמים כמה שעות, לפעמים כמה ימים,
ולפעמים אפילו שנים, כמו עם אבא שלו.
אבא של מקס נרצח בידי מתנקש אלמוני. את המתנקש האלמוני לא
הייתה בעיה לחסל, ומקס כבר הבין שהמפלצת שהרגה את אביו כבר
בעולם הבא, אבל איך לעזאזל הוא אמור להתרגל למותו של אביו אחרי
שליווה אותו במשך כל חייו כמעט? איך הוא אמור לעכל שהאיש ששימש
לו מודל לחיקוי עד גיל עשרים ושלוש כבר אינו בין החיים, כשהוא
עדיין מופיע לו בחלומות, כשמקס עדיין מדמיין אותו מלווה אותו?
זה היה חורף, מתי שזה קרה. הם טיילו ברחוב וטיפות הגשם טפטפו
עליהם. מקס עם ידיו בכיסים ואביו מדבר ומדבר, פוסע בצעדים
מדודים על המדרכה הרטובה. זו הייתה עוד אחת מהשיחות האלה, על
כך שמקס צריך סוף סוף להתחיל את החיים. למצוא עבודה, אישה,
להתחתן. מקס לא רצה לשמוע על כך. הוא היה בסך הכל פחות משנתיים
אחרי הצבא, ופחות משנה וחצי אחרי הודו. הוא רצה להנות, לא
להתחייב לאף אחת, לחיות על כספי אביו. זה לא מצא חן בעיני האדם
שהיה חסר כל ועבד בפרך כדי להרוויח את לחמו. לא מצא חן בעיניו
שבנו, בן עשרים ושלוש, מתחיל את החיים ולא יודע מה הוא רוצה
מעצמו. מקס הקשיב והנהן בעוד הוא מדבר, ראשו היה במקומות
אחרים, עד שנשמעה ירייה ואביו התמוטט לצידו. מקס כרע על ברכו
והסתכל בעיניו, טיפות הגשם מתערבבות עם הדמעות והדם, וצרח צרחה
גדולה אל העננים האטומים, שלא עשו דבר מלבד להשתיק אותו,
סותמים את פיו עם מים.
"אבא, אל תמות, אבא", יילל מקס בבכי, ילד בן עשרים ושלוש.
"זה לא נורא", אמר אביו וחייך, "מה שחשוב הוא שתזכור תמיד..."
קולו נקטע.
"לזכור מה?"
"תזכור... תמיד..." אמר. ומת.

מקס שנא את חודש נובמבר, שנא אותו יותר מכל דבר בעולם. הוא
הזכיר לו את מות אביו. בתקופת החורף, כשהגשם ירד והטיפות
הרטיבו את בגדיו, הכל נראה אמיתי יותר. כאילו זה באמת קרה.
אביו כבר לא בין החיים, והוא אפילו לא הספיק לסיים את המשפט.
מאז אותו לילה מקס נשבע לנקום, ואולי גם למצוא את התשובה בדרך,
להבין מה אביו רצה לומר לפני שהחזיר את נשמתו לבורא. מקס קנה
אקדח והתחיל לרצוח אנשים. בהתחלה אלו היו רק פושעים מהעולם
התחתון, שמקס חשד שהיה להם קשר לרצח, אבל כשההצעות התחילו
לזרום, כבר הפסיק להיות אכפת לו. סוף סוף יש לו עבודה קבועה,
סוף סוף החיים שלו מתחילים להסתדר. אביו בטח היה גאה בו, הא?
השמש כבר שקעה מזמן ומקס הילך ברחובות העיר בשעות מסוכנות. 'אי
אפשר לדעת מה עלול לקרות, מישהו עם אקדח עלול לבוא ולרצוח
אותך', הוא גיחך לעצמו. תמיד אהב משחקי מילים. לא משחקי מילים
מתוחכמים כמו בחידות, הוא שנא חידות. הוא אהב משחקי מילים
עלובים כאלו, כמו של סטנדאפיסטים. בגלל זה הוא קרא לעצמו
'היורה'. בגלל אותו לילה שנרצח אביו, אותו לילה ששינה את חייו.
הלילה של הראשון בנובמבר, של הגשם הראשון.
אבל מתי שמקס הסתובב ברחוב, מסריח מאלכוהול, מבושם זול ומרצח
טרי, החודש היה אוקטובר, סוף אוקטובר. מקס שם לב שלקראת סוף
אוקטובר הוא רוצח יותר, שהתאווה ללקיחת חיים מתגברת אצלו. הוא
פעם קרא כתבה על שעון ביולוגי, שיש מחלות שנפוצות בחודשים
מסוימים, כמו שרוב האנשים מרגישים ערניים יותר בשעות מסוימות
של היום, כמו המחזור החודשי אצל האישה, כמו שחודש מרץ הוא הזמן
הטוב ביותר להתעבר. כך הוא, לקראת נובמבר, לקראת החורף, רצח
יותר. לפעמים בגלל עודף עבודות מזדמנות שזרמו אליו ושביצע אותן
במהירות יתרה וללא הפוגת זמן כמו בדרך כלל, ולפעמים סתם אנשים
שהתחשק לו לחסל. כך או כך, סוף אוקטובר, תחילת נובמבר, היו
טובים לעסקים, או מה שזה לא יהיה.

הוא הרגיש אבוד. החורף סוגר עליו, מזכיר לו נשכחות, גורם לו
לשוטט ברחוב ולהתמוטט מעייפות על ספסל מזדמן. לפעמים היה מתחיל
לדמיין דברים. לראות את גופת אביו באמצע הרחוב, איש במעיל עור
רץ אל תוך הלילה, דם נוטף על ידיו, אקדח מכוון אליו. לפעמים
היה שומע קולות. אביו ממלמל את משפטו האחרון, שלא הצליח לסיים,
קול גברי עמוק שאומר לו לקום ולבוא אחריו.
"קום כבר, קדימה, אין לי את כל היום", הוא אמר והמשיך לכוון
אליו את האקדח.
"מה?" מלמל מקס, נושא את עיניו העייפות כלפי מעלה.
"אל תעצבן אותי, או שאני 'יורה' ", הוא אמר, החווה מרכאות
כפולות בידו הפנויה, וצחק. תמיד אהב משחקי מילים. לא משחקי
מילים מתוחכמים כמו בחידות, הוא שנא חידות.
הוא אהב משחקי מילים עלובים כאלו, כמו של סטנדאפיסטים.

"שב", אמר הקול המחובר לבן אדם והניח את אקדחו על השולחן.
"איפה אני?" מלמל מקס. הוא היה מטושטש לחלוטין. נזכר שהלך אחרי
האיש עם הקול, עולה במדרגות, נכנס למעלית ולוחץ על כמה
כפתורים. לא היה למקס מושג איפה הוא נמצא, אבל היה לו חשד קל
שזה מקום פשוט למדי, למרות שהיה חשוך כמעט לחלוטין.
"זה המשרד שלי, אני רואה חשבון", נשמעה תשובה, "שב כבר, אין לי
את כל הלילה", הוא גיחך על משחק המילים הזול, צחוקו מהדהד
ברחבי החדר האפלולי.
מקס נפל על הכיסא, מביט בעיניים מזוגגות באדם היושב מולו. "מי
אתה?" שאל.
"אחד ששמע עליך הרבה, ומעוניין לנצל את הכישורים שלך".
"איזה כישורים?" שאל מקס ומישש את האקדח בחגורתו, לוודא שהוא
עדיין שם. מרגע לרגע הסיטואציה הזו מצאה חן בעיניו פחות
ופחות.
"אין טעם להעמיד פני טמבל, יורה, אני יודע עליך די הרבה. חוץ
מזה, לא כדאי לך לנסות שום דבר, הבניין הזה די מאובטח. אזעקה
והכל, מבין?"
"טוב... איך שלא קוראים לך, מה אתה רוצה ממני?" אמר מקס וניסה
לשוות לקולו נימה של ביטחון.
"אני אתן לך שמות של אנשים, ואתה נפטר בשבילי מהם".
מקס גיחך, זה היה טפשי.
"נו, אם אתה רוצה שאני אעבוד בשבילך, אז בשביל מה כל זה?" הוא
החווה בידו על החדר החשוך, מואר ע"י ירח בלבד, "יכולת ליצור
איתי קשר בסלולרי".
"זה לא היה עובד בסלולרי", אמר הקול.
"למה לא?" שאל מקס ועל פניו חיוך נסוך ביטחון. הוא כבר נתקל
בסיטואציות כאלה, ולא הייתה לו כל בעיה לצאת מהן. הוא כבר חזר
לחושיו המחודדים.
"כי לא היית מסכים להצעה שלי".
"נו, אז קדימה, מה ההצעה?"
הוא חייך, "אתה משהו אתה, מקס, תמיד מדבר לעניין. תמיד חיבבתי
אותך".
עוד לפני שמקס הספיק לשאול מאיפה הוא יודע את שמו הפרטי,
תיקיית קרטון חומה הונחה על השולחן.
"אז ככה. אתה נפטר מכל אלו", הוא הצביע על התיק, "יש כאן את כל
מה שאתה צריך. ארבעה אנשים בסך הכל".
"ובתמורה?" מקס שאל תוך כדי עיון בתיק.
לא עניין אותו המניע. הוא לא שאל למה מישהו רוצה להיפטר מארבעת
האנשים האלו, זה פשוט לא היה מתפקידו. הוא ידע שככל שיתערב
פחות בעניינים האלו, כך יקטן הסיכוי שלו לנקיפות מצפון.
"בתמורה אני לא אשלם לך פרוטה, אבל אגלה לך משהו שאתה מחפש כבר
הרבה זמן, את הדבר שבגללו התחלת לרצוח. אתה תדע אותו ולא תצטרך
לרצוח יותר".
"ל...למה אתה מתכוון?" גמגם מקס, זיעה מכסה את מצחו, את גופו
מתחת למעיל העור, שמתחתיו לא היה דבר זולת ילד קטן, פחדן
ויתום.
"אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון, יורה".
מקס, או היורה, עיין בתמונות של האנשים שהוא הולך לחסל. בדרך
כלל לא הסתכל, לפעמים הסתכל מתוך סקרנות. אבל הפעם הייתה להם
משמעות. הם הולכים לעזור לו לגלות את האמת על עצמו.
"קח את התיקייה, יש שם את הסלולרי שלי. טלפן אליי בעוד יומיים
ותגיד לי מה נסגר. עכשיו לך, יורה, להתראות", אמר האיש
והסתובב. מקס לקח את התיקייה החומה תחת בית שחיו ויצא מבניין
המשרדים הגדול.

"בסדר". מילה יחידה, לה ציפה האיש בצד השני של הקו במשך
יומיים. מילה יחידה בת שלוש הברות שיצאה מפיו של מקס לתוך
פומית הפלאפון. כל כך הרבה בכל כך מעט.
הוא נשם לרווחה וחייך, מתרווח על כסאו בבניין המשרדים, רואה
חשבון עלוב, בורג קטן בחברת נדל"ן גדולה, בלי גרוש על התחת,
אבל עם הרבה זעם על אנשים שעצבנו אותו במהלך חייו.
"מצויין, יורה, מצויין. תתחיל לעבוד".
מקס הנהן ללא קול וסיים את השיחה. הוא התיישב על ספסל והחל
מעיין באדם הראשון, מוסכניק קשה יום המתגורר בחיפה. משתכר
מועט, בעל לאישה ושלושה ילדים, עובד כל יום עד השעה שבע. מתחת
לתמונתו, איש כהה עור, שמן ומשופם בעל קמטים במצחו, המעידים על
חיים קשים ומלאי דאגות, הייתה הכתובת של מקום עבודתו.
מקס סגר את התיקייה, הוא ידע כל מה שהיה צריך לדעת.

לעזרא ברעם היו חיים טובים. היה לו כל מה שהוא חיפש אי פעם.
הייתה לו עבודה, הייתה לו אישה, היו לו ילדים אותם אהב. אז
נכון, לא תמיד הכל התנהל על מי מנוחות. לפעמים היה חוזר עייף
ויגע מיום נוסף של עבודה קשה, רק כדי לשמוע שתומר שוב לא מגיע
לבית הספר, רק כדי להדליק את הטלוויזיה ולראות אותה נכבית כי
לא הספיק לשלם חשבון חשמל, רק כדי לשמוע צעקות מאשתו על כך
שהוא צריך להיות יותר בבית, בזמן שהיא נמצאת בעבודה ומפרנסת את
המשפחה.

רגע, בעצם, לעזרא היו חיים די מסריחים. הוא רימה את הלקוחות
שלו ולקח מהם מחירים מופקעים, מנצל את תמימותם. מכר וקנה חלקים
פגומים כדי לחסוך כסף, תיקן דבר אחד וקילקל דבר אחר כדי שהקונה
יחזור... רמאי, בקיצור. ככה זה עם אנשים רעים, הם אף פעם לא
משתנים.
השעה הייתה שש וארבעים, ומקס המתין במרחק אותו יכל לראות את
המוסך של עזרא. החשכה כבר ירדה מזמן והשמיים האפירו. ככה זה
בתקופה הזו של השנה, סוף חודש אוקטובר, תחילת נובמבר. גם עזרא,
כמו מקס, לא אהב את כל העסק הזה, שהיה צריך לחזור הביתה ברגל,
לבד בחשכה. אין לדעת אילו טיפוסים עלולים להתנפל עליו. הוא חי
בפחד, פחד שהאנשים שרימה עלולים להתנכל לו, להבין שלקח מהם
מחירים גבוהים מדי על תיקונים פשוטים מדי. עזרא יצא ונעל את
דלת המוסך, הולך במהירות לכיוון ביתו, מרחק חצי שעה משם,
בחושך.
הוא חשב על מה שמצפה לו בבית. אישה צועקת, ילדים מעצבנים,
טלוויזיה שפועלת רק לפעמים. איש ממשפחתו מעולם לא העריך את מה
שעשה. עוד בתקופת התיכון הטיפו לו שעליו להשקיע יותר בלימודים
כדי שיוכל להתקבל לאוניברסיטה מאוחר יותר. אבל עזרא היה נער
צעיר ודברים כאלו לא היו בראש מעייניו. בזמן שהמורים סימנו לו
חיסורים, הוא ישב על הברזלים עם חבריו, עישן ונטפל לחלשים. אחד
מהם, חביב עליו במיוחד ומושא להעלבות חוזרות ונשנות, למכות
נמרצות ולפנסים כחולים, היה אותו אחד ששלח את הרוצח המכונה
"היורה" כדי לחסל אותו.
בעוד עזרא חושב מחשבות דכאוניות על אשתו, שכבר מזמן הפסיק
לאהוב, על ילדיו, שכבר מזמן הפסיק לחבב, ועל חייו שכבר מזמן
הספיק לשנוא, נשמע קול מאחוריו, נהמת אופנוע.
ארבע יריות בסך הכל נדרשו כדי לעשות את עזרא ברעם אדם מאושר.

"זה בוצע", אמר מקס לתוך השפופרת, בעודו סופג את הדם בזרועו
השמאלית. חמישים ושלושה חתכים.
"מעולה, יורה". הוא היה מרוצה מהאדם ששכר. הוא עשה את עבודתו
במהירות וביעילות. יומיים בלבד לאחר אותה שיחה בבניין המשרדים,
בחדר הקטן והחשוך, עזרא כבר לא היה בין החיים. הוא שנא אותו.
כמה שמירר את חייו בתקופת נעוריו, נטפל אליו, שבר את משקפיו,
גזל ממנו ספרי לימוד ושיעורי בית, הרחיק ממנו את הבנות שעשויות
היו לחבב אותו, אילו לא ראו בו רכיכה חסרת חוט שדרה והחלו
לועגות עליו מאחורי הגב. הוא היה מסכן, חלש, חסר ביטחון עצמי
וכבוד המטאטא את הרצפה. בלית ברירה השקיע בלימודיו. ומה יצא
ממנו? רואה חשבון.
"גפן, אני רוצה את דו"ח המצב על השולחן שלי מחר בחמש", אמר
הבוס, מהלך הלוך ושוב במסדרון, חזהו נפוח מרוב חשיבות. מושא
לשנאה ע"י כל עובד בחברה באשר הוא, ובמיוחד על אותו רואה חשבון
קטן ועלוב. כמה תיעב אותו. מה הוא חושב לעצמו, שהוא יותר טוב
ממנו במשהו? באיזו זכות הוא קודם על פניו? כמה היו ידידים
טובים בתחילת דרכם, צוחקים ביחד, מקטרים ביחד, משתכרים ביחד.
ועכשיו? עכשיו הוא אפילו לא פונה אליו בשמו הפרטי. רק "גפן".
כמה היה רוצה להוציא אותו מחייו.

על ארוחת צהריים קלה, טוסט עם גבינה לבנה וקפה, עיין מקס
בתמונת האיש השני ברשימה. מאיר לוי, מנכ"ל בחברת נדל"ן מצליחה.
בינתיים, באותו זמן, במקום אחר, שיחק רואה חשבון חסר חשיבות
בשולה המוקשים במחשב הנייד במשרדו. הוא לא הקדיש מחשבה לדו"ח
המצב. רוב הסיכויים שלא יצטרך להגיש אותו ממילא.

מאיר לוי יצא מהבניין, מהלך בצעדים בוטחים אל עבר מכונית
הב.מ.וו שלו, לבוש היה בחליפה מחויטת ומהודרת, עניבה ונעליים
שחורות, מבהיקות, נושא תיק ג'יימס בונד יקר. על פניו, כך הבחין
מקס מבעד לרובה הצלפים, מקומת הגג של משרד עורכי הדין הסמוך,
היה נסוך חיוך רחב, מתנשא ויהיר. הוא לא היה מעלה על דעתו
לעולם שרופא השיניים שלו יחכה לו במשך חצי שעה שלמה ביום
שלמחרת, לא מבין למה לא בא, שהמאהבת שלו תמתין במשך שעתיים
שלמות במרפסת חלונה בחלוק חצי שקוף, עד שתתעייף מלחכות לו ותלך
לישון, שלמכונית הב.מ.וו שלו, שקיבל מהחברה, הוא מעולם לא
יגיע.
ירייה אחת בחזהו של מאיר לוי גרמה לכל האנשים שראו אותו מתמוטט
ומפרפר על שטיח הכניסה של הבניין הרב קומתי המפואר, לחשוב
שמדובר כאן בעוד מקרה של התקף לב של איש עסקים ידוע, עד
שהבחינו בו מדמם. מקס לא כל כך אהב את הדרך שבה הרצח נעשה, אבל
רואה החשבון ביקש במיוחד שמאיר לוי ימות מוות איטי ומלא סבל,
ולא מהיר וקל, כמו ירייה בראש.
'בסופו של דבר זה לא משנה', חשב מקס בעוד הוא מקפל את הציוד על
הגג לקול סירנת האמבולנס, 'הרי כולם מתים בסוף'.

אדון גפן התיישב בכבדות על הכורסה מול הטלוויזיה, פותח את
העיתון של יום שישי בעמוד השני. אישתו סיגלית, לא הבינה למה
יום זה אינו ככל הימים, למה בעלה שתמיד היה לחוץ וממהר לעבודה
התיישב לו בנוחות בסלון, בעודו בפיג'מה, פותח עיתון.
"מה אתה חושב שאתה עושה, בטלן?" שאלה, מבטה יוקד.
אדון גפן לא התרגש. מה כבר תוכל לעשות לו? עשרים שנה הוא חי
איתה ושום דבר כבר לא יפתיע אותו. חוץ מזה, באותו יום הכל נראה
טוב יותר. 'הרי ממילא לא אצטרך לסבול אותה עוד הרבה זמן',
חשב.
"תראי מה יש בעיתון!" אמר לפתע והראה לה את הכותרת הראשית,
"איש העסקים מאיר לוי נרצח", ופלט קריאת תדהמה מזוייפת בעליל,
שגרמה לאשתו להרים גבה. "כנראה שקיבלתי יום חופש", הוסיף
וחייך.
"מה אתה כל כך שמח", היא אמרה, מגבירה את קולה באיטיות, כמו
מתרגלת אט אט לסיטואציה הלא צפויה, "מי ישלם לך שכר? אתה
מתכוון לשבת כאן כל היום, לקרוא עיתון ולראות טלוויזיה? מתי
תמצא עבודה חדשה, הא?!" היא התנשמה בכבדות, גומעת במהירות כוס
מים שהייתה על השולחן. מי יודע ממתי.
"יהיה בסדר", אמר, "את תראי שיהיה בסדר. אני מבטיח".
"טוב", אמרה, אוספת את המפתחות מהשולחן, "תעשה מה שאתה רוצה.
אני הולכת לעבודה. למזלי אצלי הבוס עוד לא מת". "גם יומו
יגיע", אמר אדון גפן.
'איש משונה', מלמלה לעצמה סיגלית בעודה יורדת במדרגות אל
החניה. גם אחרי עשרים שנה של נישואים לא הייתה בטוחה שהיא
מבינה אותו לגמרי.

"הפרעת לי לקרוא את הכתבה שלך, יורה", אמר אדון גפן אל
הסלולרי.
"זו לא הכתבה שלי. זו הכתבה של מאיר", נשם מקס בכבדות. חמישים
וארבעה חתכים.
"מה שעוזר לך לישון בלילה, חבר".
"את זה עוד נראה", אמר מקס.
"טוב, מספיק עם זיוני השכל. אתה יודע מי הקורבן הבא, כן?"
מקס לא אהב את צורת הביטוי הזאת. "קורבן", נשמע לו תמיד מתנשא
מדי. אבל הוא ידע שלא כדאי להתווכח עם המעסיק שלך.
"כן", ענה בקצרה.
"יופי. אני רוצה שעוד היום תסיים את זה, אני כבר לא יכול לסבול
את האישה הזאת יותר". אין תשובה.
"יורה? מקס?"
אדון גפן הרים את המכשיר הסלולרי מאוזנו. על הצג התנוסס צמד
המילים: "השיחה הסתיימה".
'עובד מהר, הבחור', הרהר והחל לקרוא בקול את האותיות הגדולות
בעמוד השני: "אמש, בשעה עשר, התמוטט מאיר לוי..." לא היה צריך
יותר מזה כדי לעשות לו את היום.

מקס רכן מעל הכיור בביתו, מסתכל על המראה ומורח את קצף הגילוח
על פניו ביסודיות, לא מפספס אף נקודה. כבר שבוע שלא התגלח,
פשוט לא מצא זמן, בין כל החיסולים. הוא לקח את הסכין והעביר
אותה על פניו באיטיות, נפטר מזיפי הזקן, זיפי הלחיים והשפם
שמעולם לא הייתה לו סבלנות לטפח. לאחר ששטף את סכין הגילוח,
שבר אותו על הרצפה כאילו זה דבר של מה בכך, וסימן את הקו
החמישים וחמישה, קו אלכסוני שחותך ארבעה קווים קודמים, פותח
ארבעה פצעים שעוד לא הספיקו להגליד. הוא נאנק בכאב, גורר את
עצמו אל המטבח ומספיג את הדם במטלית מטונפת שמצא על השיש.
מטלית, שללא ספק תגרום לו לזיהום מאוחר יותר. זכרונות צפו
במוחו, זכרונות של מטען חבלה מוטמן בעוד סיגלית גפן מעבירה
שיעור אזרחות בתיכון, מול ארבעים תלמידים ישנוניים שמשאת נפשם
היחידה באותם רגעים היא להיות במקום כלשהו, מקום אחר, רק לא
במקום שהם נמצאים בו, כמעט ומתמוטטים משיעמום לקולה החדגוני של
גברת גפן. מקס, מרחק כמה מאות מטרים משם, על גג בניין בית
הספר, ראה את המכונית מתפוצצת, ראה את הדם, את הבכי, את
הצעקות. את חוסר האונים, היאוש והתדהמה, ומשך בכתפיו. זה לא
הטריד אותו. שאר הקורבנות היו רק תופעות לוואי. מה שהיה חשוב
הוא שסיגלית כבר לא תהווה מטרד לאף אחד.

כעבור שעה קלה, לאחר שהתאושש ושטף את פצעיו במים קרים, חייג
למעסיקו, האיש והקול, האיש והכל. אדון גפן.
"ובכן, מי זה אם לא היורה, הא?" נשמע קול מעברו השני של הקו.
"אין לי כוח למשחקים, הבטחת לי משהו. הרגתי את כל מי שרצית
שיחוסל".
"יפה יפה", אמר אדון גפן בקול מבודח, "אבל יש לך טעות אחת",
הוא אמר באיטיות, נהנה למשוך אותו, לשחק בו, כמו צעצוע.
"למה אתה מתכוון?" שאל מקס, נימה של עצבים מתגנבת לקולו, אותה
התאמץ להסתיר.
"חיסלת את כל מי שהיה בתיקיה. היו בתיקיה שלושה אנשים".
"נכון", אמר מקס, ולפתע נעצר.

"אתה זוכר, מקס ידידי, את הלילה ההוא במשרד הקטן שלי? מה אמרתי
לך אז? כמה אנשים ביקשתי ממך להרוג?"
"ארבעה", ענה מקס, "אבל..." גמגם.
"אבל מה?" "מי הרביעי?" יאיר גפן חייך מעברו השני של הקו. "אם
תחפש טוב טוב, תמצא שם פתק. יש שם את כל מה שאתה צריך". וניתק.

מקס רץ בחשכה, רגליו נושאות אותו אל הלא נודע. כל מקום שירחיק
אותו מהבאר של אנדריי, כל מקום שירחיק אותו מיאיר גפן העצבני,
ואל מה שנלווה אליו. הקהל המשולהב, האלכוהול, והנשים הזולות.
מקס לא רצה חלק בזה יותר. הוא כבר לא היה צריך לרצוח עוד. הוא
ידע את התשובה.
מקס התמוטט בעייפות על ספסל בפינת הרחוב, מוציא את הפתק מכיסו,
אותו פתק ששלף מספר שעות קודם לכן מאותה תיקיה חומה, מספר שעות
שנראו כמו נצח.
"אבא שלך היה איש מעצבן", היה כתוב.
לא היה קשה למצוא את יאיר העצבני, תמיד בערבי שישי באותו באר,
שיכור, מקטר, משלהב עשרות אנשים כמוהו. הרגע שבו פתח מקס את
דלת הבאר ופלט מאקדחו את הכדור אותו היה צריך לירות כבר מזמן,
אותו רגע רץ שוב ושוב במוחו, משתרע לנצח. כל חייו, מאז אותו
לילה, בו נרצח אביו בחודש נובמבר, סבבו סביב הרגע הזה, בו
ינקום את נקמתו. מקס התבונן בזרועו השמאלית וחשב על הקו
החמישים ושישה שהוא הולך לעשות. חמישים ושישה קווים, כמו מספר
השנים שאביו הספיק לחיות. מסתבר שיאיר אהב חידות, אחרי הכל.

מקס התבונן בפתק ארוכות, כאילו מנסה לשכנע את עצמו שכל זה לא
היה חלום, עד שראה טיפה נופלת עליו, ועוד טיפה, על שיערו
הקצוץ, ועוד טיפה, על זרועו השמאלית, עד שכבר אי אפשר היה
להתעלם מהן, מרטיבות את גופו אט אט. מקס, גבר בן עשרים וארבע
התבונן לשמיים וחייך. זה היה בדיוק כמו באותו לילה לפני שנה.
אותו רצח, אותו מתנקש במעיל עור, אותו דם, אותו גשם.
זה היה היורה.