[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תמי צ'רבץ
/
בלאגן של מחשבות

כל יום עובר בשבילה אותו הדבר. בית-ספר - בית, בית-ספר - בית,
ומדי פעם טיולים עם חברות. הרגשה של ריקנות ודיכאון הוסתרה
היטב תחת מסיכה מחייכת. "לא סוף העולם"- משפט קבוע, שנהג לצוץ
במוחה מדי פעם, כששקעה במחשבות... כששקעה במחשבות עמוק מדי
ליתר דיוק.
ערב, השמש שקעה מאחורי הבתים הלבנים שנבנו לא מזמן והסתירו את
הנוף לים שפעם נפרש לפני חלונה; שקעה-כרגיל. אף אחד לא שם לזה
לב יותר, הרי היא תחזור מחר - צפוי. שקט. ההורים צופים
בטלוויזיה. כל יום שלישי בערב הם נוהגים לעשות כך. היא יושבת
על אדן החלון, מביטה אל הרחוב, כמנהגה. קשה לסדר את המחשבות
כשהכל מסביב כל כך הפכפך, כל כך שונה מאופן המבט שלה על
הדברים... "למה?"- עוד שאלה.
"למה?","למה הם נהנים מהחיים ואני מכריחה את עצמי לשבת
ולחשוב..לחשוב על כל מה שקורה?", "למה דברים פשוטים אצלי
הופכים למסובכים?","למה אני לא כמוהם?".
בוקר. בלי חשק הולכת, יותר נכון נגררת לבית הספר. מובן. יום זה
אינו שונה משאר הימים.
דיבורים, צחוק, רעש... עייפות. בדרך הביתה קונה במכולת שוקו
בשקית, הרגל. בעודה מחכה למעלית שתבוא מקשיבה להרצאתה של השכנה
שכמו תמיד רוטנת בקשר לסיגריות ש"אתם, הצעירים, זורקים לעציצים
בקומת הקרקע" - כרגיל. בכל בניין יש מין שכנות שכאלו.
נכנסת הביתה, זורקת את התיק בפינה של החדר. שולחת מבט אל
החלון, השמש מציפה את החדר - תמיד זה ככה בשעות הצהריים. ניגשת
לשולחן העומד מול חלונה, מתיישבת על הכיסא, אנשים בחוץ הולכים,
הלוך ושוב. כל זר נראה מוכר- אופייני לעיר קטנה. זוגות יפים
הולכים יד ביד, מרגישה שכבר למדה את כל השמות שלהם, את כל
הבגדים והקולות, כל יום אותו הדבר. השכנה מלמעלה, כהרגלה,
צועקת מהחלון בקולה הצרוד מעישון, קוראת לבן שלה לבוא לאכול
צהריים. יום רגיל. סוגרת תריסים, נשכבת על המיטה המבולגנת עוד
מהבוקר. בוהה בתקרה מלאת הכוכבים שזוהרים בחושך, פעם זה היה
חדר של ילדה קטנה. מחשבות, מחשבות... הן עוברות בראש במהירות
עצומה, מסתובבות, מחשבה אחת מנסה להקדים את השנייה, הן
מתערבבות, מתפתחות למחשבות חדשות, ומתווצר בלאגן של מחשבות. זה
גורם לסחרחורת קלה. הדבר המוזר בכל העניין הוא שאי אפשר להעצר
על מחשבה מסויימת, אי אפשר לתפוס אפילו אחת מהאינספור מחשבות
שמתרוצצות בראשה... הן כאילו מתפוגגות, נעלמות, משאירות מקום
למחשבות חדשות.
"לא סוף העולם"- היא אומרת את המשפט הזה כמעט בקול. קמה, הולכת
להכין סנדוויץ' - כמו תמיד. לא יכולה לאכול, מרגישה כובד בבטן,
בחזה, בגרון. הרגשה שיש הרבה לאמר ולעשות כמו תמיד מכבידה
עליה, מציקה לה.
היא רוצה לעשות הרבה דברים, אבל לא מצליחה לתפוס את עצמה על
משהו מסויים. כל מה שיש לה זה בלאגן של מחשבות ותקווה קטנה שזה
עניין של גיל, עניין של זמן ושזה יעבור, אולי אפילו יתפוגג,
כמו המחשבות שלה. קשה לפתור בעיה כשלא יודעים מהי. הכל מפוזר
בראש, בלב... הכל חוזר על עצמו יום אחרי יום. החיים כנראה לא
מתקדמים לשום מקום, או שהם כן אבל היא לא שמה לב לזה, או שלא
מספיקה לעקוב אחריהם, ואולי לא רואה שום דבר מבעד לענן של
המחשבות שמילא לה את הראש...
בכל מקרה אנשים ממשיכים להתרוצץ להם שם, בחוץ, היא ממשיכה כל
ערב לשבת על אדן החלון ולעקוב אחרי התנועה ברחוב; ההורים שלה
ממשיכים לראות טלוויזיה יחד בימי שלישי. הכל נשאר אותו הדבר,
הכל נשאר מוזר... מוזר מדי בשבילה.
היא כל כך התרגלה לבדידות שהיא כבר לא צריכה אף אחד. וגם כשסוף
סוף יש לידה אנשים, היא מרגישה צורך להיות לבד, לבד עם בלאגן
המחשבות שלה, לנסות לתפוס לפחות מחשבה אחת, אחת מהאינספור
מחשבות שעוברות לה בראש בכל רגע, בכל שנייה, דקה, שעה, בעוד
היא שוכבת על המיטה, בוהה בכוכבים שזוהרים בחושך, אשר מודבקים
על התקרה, בחדר שפעם היה שייך לילדה קטנה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הלו? מישהו שומע
אותי? מישהו
מקשיב לי?



אחד בסלקום


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/12/04 2:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמי צ'רבץ

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה