מבט אחרון,
אשה מבוגרת, בהירת שיער, סוחבת שני סלים מלאי ירקות. גבר שרירי
בגופיה לבנה אך מאובקת נתקל בזה שבא ממולו. המוכר מאחורי דוכן
התבלינים צועק בקול ניחר אך צעקתו נבלעת בבליל הקולות והריחות
של השוק הומה האדם. בתוך ההמולה קרני שמש ספורות מסתננות בינות
לגגות הדוכנים ומרחפות כמו מחזה קסום, מתת אלוהים אחרונה ואז
שקט. דממה דקה מפלחת את האוויר והזמן קופא מלכת. הכל נהיה
שחור.

אני מסתכל למטה ומתחתי התרוצצות, אנשים קטנים, כמו נמלים, רצים
לכל הכיוונים, נראים מבוהלים...
אני מרים את מבטי והנה לידי עוד שלושה אנשים, שתי נשים וגבר
אחד.
למה הם נראים כל כך עצובים?
יש פצעים על גופה של האשה משמאל, גם השניה לא נראית כל כך
טוב...
רגע, הגבר נראה לי מוכר...
...
אני מבין.