אני שונא הלוויות.
כשאמרתי את זה לאימא היא אמרה שכולם שונאים.
אבל אני דווקא הכרתי פעם מישהי שאהבה. הלוויות זאת אומרת. היא
אמרה שהיא לא אוהבת את הרעיון שאנשים מתים, היא הייתה היפית
כזאת אני חושב, אלא היא פשוט אוהבת את הדרמה שיש בהלוויות
למרות שהיא לא אוהבת לראות אנשים סובלים. היא אמרה שזה מרגיע
אותה... איכשהו...
לפני כמה שנים הייתי בהלוויה נורא יפה של אח של סבתא שלי שמת.
הייתה לו לוקמיה ואז משהו קרס אצלו פתאום, לא יודע מה בדיוק
אני רק יודע שיום אחד חזרתי הביתה והחברה של אימא שלי שהייתה
אצלנו סיפרה לי. היא באה אלי ישר כשנכנסתי ואמרה לי "אימא
במקלחת דוד שלה מת". היא אמרה את זה קצת כאילו היא כועסת עלי
ועד עכשיו אני לא מבין מה עשיתי לה שהיא כעסה. אז למחרת נסענו
להלוויה, זה היה בדיוק פסח, בגלל זה אני זוכר. נסענו לחיפה.
אני והאחיות שלי נסענו עם אבא ואימא סבתא וסבא נסעו עם האחות
של אימא שלי.
אני זוכר את אימא שלי מדברת עם סבתא, סבתא תמיד צועקת גם כשהיא
לא מנסה אז שומעים כל מה שהיא אומרת גם אם לא ממש מתכוונים
לעשות את זה. היא שאלה אם גם אנחנו באים, אני והאחיות שלי זאת
אומרת. אז אימא אמרה שבטח שכן מה השאלה פה בכלל וסבתא כעסה "מה
את אומרת, עכשיו הם נזכרו שיש להם משפחה, מה?" כשאמרתי לאימא
אחר כך שסבתא כעסה היא אמרה שהיא פשוט נעלבת שאני לא בא אליה
תמיד בשישי והזמן היחיד שהיא רואה אותי זה ההלוויה של גיסה.
אבל אני בכלל הייתי אצלה השבוע ואני יודע שהיא שקרה. אני תמיד
יודע שאימא משקרת. היא קוראת לזה שקר לבן, היא אומרת שזה לא
לשקר, זה רק ליפות את המציאות. אבל אם אתם שואלים אותי שקר זה
שקר.
אחר כך האחות שלה התקשרה וגם היא שאלה את אימא אם הילדים באים.
אמא אמרה שכן ואפילו כוח לנזוף בה על השאלה כבר לא היה לה. גם
היא כעסה, יכולתי לשמוע את זה, כי גם אמא ואחותה צועקות כל
הזמן בטלפון. אני ידעתי שגם סבתא ווגם הדודה שלי כעסו בגלל שאם
אנחנו באים זה אומר שאין מקום באוטו עם אבא ואז זה אומר שהדודה
שלי צריכה להזיז את האוטו שלה ולנסוע עד חיפה.
סבתא שונאת לנסוע איתה היא תמיד מקבלת בחילות ומקיאה כשהיא
נוהגת. וגם היא שונאת לנהוג, במיוחד עם סבא וסבתא באוטו כי הם
תמיד צועקים ומחלקים הוראות וכל מיני וזה מפריע לה להתרכז,
למרות שבכל מקרה היא לא נהגת כזאת טובה. אני חושב שבגלל זה היא
אף פעם לא התחתנה כי מי היה רוצה להתחתן עם מישהי שנוהגת ככה?
אני בחיים לא הייתי מוכן לצאת עם מישהי שנוהגת ככה ולא משנה
בכלל כמה היא יפה.
הדרך הייתה נורא ארוכה, שעתיים ומשו נסיעה ואני עוד ישבתי
באמצע, אני תמיד נתקע באמצע, בין שתי האחיות שלי, כי אני הקטן.
לא יודע מה הקשר אבל זה מה שהן אומרות, שאני קטן ואני צריך
להיות באמצע כי ככה זה. שיהיה. הן שתיהן נרדמו ואני קראתי ספר
והקשבתי לרדיו, אבא מאוד שקט כשהוא נוהג, אפילו יותר ממה שהוא
בדרך כלל וזה באמת קשה, כי אבא הוא בן אדם שלא אוהב רעש.
כשהאחיות שלי צוחקות ואמא שלי מצטרפת אני ואבא יכולים פשוט
להתאבד!
אז נסענו לחיפה וקצת טעינו בדרך, כי ההלוויה לא הייתה ממש
בחיפה, היא הייתה באיזה קיבוץ כזה, נורא יפה. בסוף אבל הגענו,
אז ירדנו מהאוטו כולנו ואז התחיל שלב החיבוקים והנשיקות. כולם
עוברים אותך, טופחים עליך [וקוראים לזה חיבוק] מנשקים אותך ממש
חזק ובד"כ לנשים שמנשקות אותך יש אודמים בכל מיני צבעים כאלה
מוזרים על הפה, כתום כזה וחום ואדום... ואז כשהן מנשקות אותך
אז חלק מהאודם שלהן נשאר עליך, ואתה לא יכול לנקות אותו, כי זה
לא מנומס לנגב נשיקה שמישהו נותן לך. ואז אתה מסתובב ככה עד
שמישהו לא שם לב ומנקה אותך וזה אפילו יותר גרוע לפעמים, כי הן
תופסות אותך חזק בסנטר ומועכות לך את הלחיים וכל הפה שלך מתעקם
והן מנסות למרוח את האודם החוצה ממך, בד"כ זה לא עובד אז הן
לוקחות את שתי האצבעות דוחפות אותם לפה ומרטיבות אותם ואז
ממשיכות לשפשף עד שאתה כולך כבר אדום ואי אפשר בכלל לשים לב
שיש עליך שפתיים אדומות או כתומות או ורודות מזעזעות כאלו והיה
עדיף אולי אם היית נשאר עם האודם שלהן. אז לפחות היית בלי כל
הרוק. כשהייתי קטן חשבתי שהן יכולות למחוק לי נמשים בזמן שהן
מנקות את האודם אבל תמיד נשארו לי אותם נמשים שהיו. לא שספרתי.
ז"א, ניסיתי אבל היו הרבה יותר מדי אז הפסקתי.
כשהגברים מנשקים אותך זה גם נורא, כי הם בד"כ גדולים כאלה והם
מתכופפים ואומרים לך כמה גדלת והזקן שלהם דוקר לך את הלחי ואתה
יכול לראות את הכתמי זיעה שלהם בחולצה. כשאני רואה אנשים כאלה
אני אומר לעצמי איזה מזל שלי אין הורים כאלה שמנשקים עם אודם
וזקן ומזיעים עיגולים מתחת לחולצה, אבל אולי זה רק עניין של
גיל או משהו כזה, אולי הם גם יהפכו לכאלה מי יודע. אז חיבקתי
ונישקתי ונתתי לכולם לטפוח עלי כמה פעמים, שירגישו טוב,
וחייכתי לכולם. בסוף הצלחתי לברוח קצת מהם והתיישבתי על ספסל
בפינה שהיה בצל אבל היו מסביבו מלא חרקים אז זזתי הצידה, ישבתי
בשמש ונשרפתי.באף ובידיים. זה נורא מעצבן. אמא אומרת שבגלל
שאני כ"כ בהיר ומלא נמשים אני חייב תמיד לשים קרם הגנה כי אחרת
אני אשרף ואסבול נורא וגם העור שלי יהרס. האמת שלא כ"כ אכפת לי
מהעור שלי רק שלהישרף מהשמש זה נורא כואב לפעמים וקצת נמאס. אז
כשאמא ממש מקפידה לשים לב אני שם וכשהיא שוכחת לבדוק גמני קצת
שוכח שצריך. אני שונא את הריח הזה של הקרם ואת ההרגשה הזאת של
השמן. מגעיל כזה. האמת שאחר כך קצת התחרטתי שלא שמתי קרם כי
אמא שמה לי על זה קרם נגד כוויות שהוא אפילו יותר גרוע. ובנוסף
לכל זה גם נורא שרף לי והתקלפתי באף ובלחיים והכי גרוע שפתאום
כשאחת הדודות שהיו שם, שמה לב שאני נשרף היא שמה עלי כובע גדול
מקש, כזה של זקנות ונראתי ממש מטופש.
כולם אמרו שההלוויה הייתה ממש יפה ומאוד מתאימה למשה, כזאת
שקטה ונעימה, עם מוזיקה והמון ורדים שהוא אהב, בעיקר צהובים,
לא יודע למה. למרות שהיו שם גם כמה אדומים ולבנים וורודים. אני
שונא ורוד. אני לא יודע למה, זה צבע מרגיז כזה, צבע של
תינוקות... פעם עשיתי בייביסיטר לכמה ילדים שהחדרים שלהם בבית
היו כולם בצבע ורוד . מעניין אם הוא אוהב ורוד, ז"א, אהב. קברו
אותו בתוך ארון, כמו של חיילים, הוא לא רצה להיקבר חשוף, לא
יודע למה, אולי בגלל התולעים שהוא פחד שהם יאכלו אותו או אולי
בגלל החול שיכול להיכנס לו לפה. היו אנשים שנורא כעסו בגלל
שהוא נקבר בתוך ארון, הם אמרו שזה כמו הגויים ושזה חילול קודש
ושאלוהים יתעצבן. אבל אמא אמרה שאם זה מה שהוא ביקש אז זה
בסדר. כולם נורא בכו והיה שיר שהוא אהב מאוד ברקע וכל אחד לקח
ורד מהדליים והניח אותו על הקבר, אחרי שהם סיימו לכסות את
הארון בחול. אני לא שמתי ורד. אח"כ כולם הלכו אליו הביתה אבל
אני והאחיות שלי חזרנו הביתה עם הבן דוד של אמא באוטו היפה
שלו. כי היה ערב פסח ואמא רצתה שנכין עוגות ונהיה מוכנים ישר
ללכת לסבתא כדי לחגוג את פסח.
כל הנסיעה מחיפה הביתה חשבתי על כמה שההלוויה הזאת הייתה יפה
ובכלל לא עצובה בעצם והרגשתי נורא רע. כי כשמישהו מת אז צריך
להיות עצוב. אבל מצד שני שמחתי כי לא בכיתי. אמא לא אוהבת שאני
בוכה. תמיד כשאני בוכה היא משכנעת אותי שאני לא צריך לבכות.
בכלל לאמא יש התנהגות מאוד מוזרה לפעמים. כמו למשל פעם אחת
שהיא העירה אותי בבוקר, זה היה יום שבת אני חושב או אולי חופש
אני לא יודע, אז אמא העירה אותי בעדינות ואמרה לי שמשהו מאוד
עצוב קרה ואני זוכר שחשבתי ישר על הכלבה של השכנה של סבתא, כי
היא זקנה כזאת ומסכנה והייתי בטוח שהיא מתה וקצת בכיתי ואז היא
אמרה לי לא לבכות ואמרה שסבא נפטר. ואז היא שוב אמרה לי לא
לבכות. ולא בכיתי. בהלוויה שלו, היה נורא חם, לא כמו ההלויה של
משה שלבשתי ארוך, והלכנו המון המון, זה היה שביל מלא בחול
ואבנים שנכנסו לי לתוך הרגליים והציקו לי. לא רציתי להרגיש שלא
הספקתי לומר לסבא שלום ורציתי נורא להתקרב כדי להיפרד אבל הם
לא נתנו לי. התחלתי לצרוח ולבכות שאני רוצה להיפרד אבל הם לא
הסכימו לי. ואז הדודה שלי שכל הדרך דברה בטלפון הרגיעה אותי
ואמרה שאני מתנהג כמו ילד קטן. ואבא גידל זקן ונראה נורא
מוזר.
הייתי בהמון הלוויות בחיים שלי, או לפחות נראה לי שזה המון כי
הרבה מאוד אנשים מתו סביבי, ככה העובדת סוציאלית שדברתי איתה
פעם אומרת. המון חברים של ההורים ודודות ודודים וחברים שלי גם.

בהלוויה של הדודה שלי אני בכלל לא הייתי כי אמא הייתה אחרי
ניתוח ונורא רצתה שאני אשאר איתה, כי אף אחד אחר לא הסכים. אז
נשארתי, זה היה בערך אז, שהכרתי את הההיפית ההיא שאוהבת
הלוויות והיא אמרה שנורא חבל שפספסתי את ההלוויה כי זה טקס
מאוד רוחני וחשוב ומעניין ובכלל הוא תורם המון להתפתחות הנפשית
של אנשים. אני חושב שהיא הייתה מאוד אוהבת את ההלוויה של משה.
היא הייתה באמת מיוחדת כי מכל ההלוויות שהייתי, היא הייתה הכי
יפה. והייתי בהרבה.
מעניין מה היא תרמה לי להתפתחות האישית. ויותר מזה, מעניין אם
היה יכול להיות ביננו משהו אם היא לא הייתה שקועה כ"כ
בהלוויות... מרוב שהיא רצתה לדעת איך זה להיות מושא ההלוויה
היא ירתה לעצמה בראש.
חבל, היא דווקא הייתה ממש יפה.