השפתיים שלה נדהמו פתאום,
מילים דלפו אל תוך השיחה.
כל הפחדים החשופים שרק הירח הכיר וראה.
כל הגפרורים השרופים שבתוך הקופסא הקטנה.
כל החלומות, כל הרגעים בהם כיבתה לרגע את עצמה,
בהם הצטערה שלא לקחה איתה שמיכה גדולה
והתכסתה כולה.
בין השאלות המנומסות צצה אחת
דואגת, לפתע רואה.
מי ששם לה רגליים, מי שביטל אותה,
שרשרת שכזו
כבדה
על צווארה.
השפתיים שלה מכחישות, נסדקות-
לא היה ולא נברא.
העיניים שלה מודות באשמה-
הנחתם לזה לקרות בתוכה
והנה, כך קרה,
נרקבה.