דורית תמיד אומרת שאין מה שיציל אותה. היא בטוחה שהיא אבודה,
שאין מי שיאהב אותה ושהיא לעולם לא תוכל לאהוב. דורית בטוחה
שאין לה כל ייעוד או תועלת בחיים. היא חושבת שהיא כאן בטעות,
שהיא לא שייכת לכאן, והיא בטוחה שהיא היחידה. דורית בטוחה שהיא
היחידה.
דורית קמה כל יום בבוקר והולכת לעבודה. היא עובדת במשרד פירסום
עם שם מוכר, מרוויחה המון כסף, וידועה בתור קרייריסטית למופת.
אישה מצליחה.
לדורית יש הרבה חברות וחברים, היא אחת כזאת שלעולם לא תמצא
לבד, לעולם לא. תמיד יהיו סביבה מחזרים, תמיד יקרקרו מסביבה
חברות או סתם מכרים.
לדורית יש בית גדול עם מרפסת עוד יותר גדולה, במגדל בתים מפואר
בצפון תל אביב. יש לה מיטה זוגית וחבר שממלא אותה ועוד כמה
חלקים בבית. לדורית יש משפחה עשירה, רובם עורכי דין או מנכ"לים
בחברות מצליחות.
דורית תמיד מוקפת אנשים, ותמיד מרגישה לבד. היא לא יודעת לישון
לבד, הכדורים עוזרים לה. היא לא מצליחה לחייך לבד, הפסיכולוג
עוזר לה. היא לא מצליחה לחיות לבד, אבל גם לא יודעת למות לבד.
יום אחד דורית מצאה את חומי. חומי לא נתן לה כמעט כלום. הוא לא
היה כלום, והיא לא הרגישה כלפיו משהו. היא אהבה את התחושה שיש
מישהו שיהפוך את הלבד שלה לקצת יותר נוטה לביחד. חומי הוא זה
שנתן לה ביחד. הוא היה הראשון שנתן לה להרגיש באמת ביחד.
לפעמים היא היתה לוקחת את חומי איתה למיטה, ככה בלי שאף אחד
ירגיש. לפעמים היא היתה לוקחת אותו לעבודה, ולארוחות עסקיות,
למאורעות משפחתיים. חומי היה הביחד של דורית, ודורית שמרה עליו
מכל צרה שלא תבוא.
ביום הזכרון לחללי צה"ל דורית הלכה כמו בכל שנה לקבר של אחיה.
היו שם המון פרחים, המון אנשים. היא פחדה להיות לבד, ולקחה
איתה את חומי. היא הלכה בשבילים שבבית הקברות, השבילים כאילו
נבלעו בשורות אבנים קטנות, וכל כך הרבה פרחים.
ליד אבן גדולה במיוחד היה פרח אחד אדום. אדום בוהק, עם ראש
מושפל וגבעול כהה, כאילו מביט לאדמה, מתחנן להבלע שם. דורית
תמיד חשבה שפרחים מקומם מחוץ לבית הקברות, קשה לשמח את המתים.
דורית הלכה בשביל הארוך, עם ראש מורכן כלפי מטה. התיישבה ליד
אבן גדולה עם חריטות שחורות ועצובות, התבוננה בחומי שלה. היא
היתה ביחד.
נתנה לחומי חיבוק אחרון, לחשה בשקט "תודה".
דורית הצליחה לעשות לפחות דבר אחד ממה שרצתה. הפרחים כבר לא
מפריעים לה. |