אני הרוסה. נפשית וגם פיזית. החיים מענים אותי.
חיכיתי בסבלנות אין קיץ לבואה. דפיקה נשמעה בדלת. היא הגיעה?
הו לא, שוב האחות. "בוא נראה בוא נראה" ממלמלת. "המממ כן...".
התרגום הוא כמובן, הנה, עוד מנת כדורים הגיעה "לבלע את כולם
ולבסוף מים".
"כן, כן" אני עונה, רק פוערת את הפה ומרגישה כי הלסת נופלת.
אני בולעת רוק וממשיכה את מנהגי מזה שלושה ימים, הזמן שלי פה -
להוציא את השקית שמתחת למזרן, להוסיף את הכדורים שקיבלתי גם
היום ולהחזירה למקומה. נו מילא, אף פעם לא סבלתי לבלע כדורים.
אני יושבת ובוהה בדלת, תוהה עם עצמי, מעניין מתי היא כבר תבוא.

היא צריכה להגיע כל רגע..
השעה כבר ארבע בצהרי היום. די חנוק פה, האמת, ולצאת החוצה
לראות קצת שמש ולנשום אוויר צח זה לא חלק מהעסקה בבית החולים
הקר הזה, שאפילו האחות לא יודעת איך קוראים לי.
אז מה האפשרויות שלי? או להמשיך לבהות בדלת לחכות לבואה, או
לקרא עיתון בזמן שאני מחכה לבואה או לחטוף תנומה קלה עד שתגיע
- אבל אז אני לא מחכה לבואה.
נו טוב, נפתח את מדור הספורט, אולי הפעם זה יעניין אותי. בכל
אופן כבר נמאס להסתכל במשך שעה על דלת ארורה שאין יוצא ואין
נכנס, שלא נדבר על זה שהיא לא באה.
אוף, תגיעי כבר.
אז לא, אין שום דבר מעניין במדור ספורט. מכבי ניצחו 2:0 אבל
באמת, את מי זה כבר מעניין? ובמדור הרכילות אין שום דבר עסיסי,
מה קורה לבריטני ספירס בחודש האחרון, היא נורא שקטה...
גם את השער סיימתי ואת מדור כלכלה.
מעניין... כבר ארבע וחצי והיא עדיין לא הגיעה.
אני שוקלת לחזור לבהות בדלת.
אולי מי יודע, המבט שלי יעבור אליה בטלפתיה והיא תבוא כבר
לפה.
טוב נמאס לי, אני מחכה לה יותר מדי זמן והדקות בבית החולים הזה
עוברות כמו נצח.
אז כמו שאומרים, אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר בא אל מוחמד.
אז הנה אני באה, חכי לי.
אני נוגעת בקצות אצבעותיי במתחת למזרן... הנה! תפסתי!
כמה כדורים כבר יש פה? 1,2,3,4..32 כדורים. מצויין.
או! סוף סוף נפגשים.
לילה טוב.